היום זה היום

היום זה היום
"היום זה היום" לחש יוסף לעצמו בזמן שהוא דופק על המראה עם אגרופיו.
יוסף היה בחור קטן, קשה היה לשים לב אליו. חצי מקריח כזה, מעולם לא נחשב גבוה במיוחד ובעל קרס קטנה. סהכ די ממוצע. יוסף עבד בתור אחראי משמרת בסניף ארומה. למרות שהוא סיים 12 שנות לימוד מלאות והתחיל לעשות תואר ראשון במנהל עסקים וכלכלה, דבר שנכשל במהרה, הוא עדיין רק אחראי משמרת בסניף ארומה.
יוסף שם מכנסיים חאקי חצרים וחולצה שחורה עם תג שם שאומר "י.סף", הו' פשוט נפלה באחת הכביסות שיוסף שכח להוריד את התג. לא שזה באמת מפריע למישהו אם רשום שם "יוסף" או "יסף". הוא נעל את נעלי העבודה שלו והחל לצעוד אל הסניף. הוא גר ברמת גן וסניף רוטשילד היה די רחוק מהבית שלו לכן הוא יצא חצי שעה לפני תחילת המשמרת.
בדרך הוא ראה עצים, עמודי חשמל ובניינים וכל מה שבעצם עבר לו בראש זה שהיום זה היום. יוסף בעצמו לא ידע מה קורה היום, הוא פשוט ידע שזה היום ושכל חייו הובילו אותו אל היום, היום שבו הכל יקרה. הכל יסתיים.
חצי שעה עברה ויוסף הגיע נכנס אל הסניף והעביר את הכרטיס העובד שלו במכונת ספירת השעות. המכונה לא מכוונת ולפעמים קופצת בדקות קדימה ואחורה, כך שמה שרשום בכרטיסים לא באמת נכון ובכל זאת ההנהלה מכריחה את העובדים להשתמש במכונה, לא באמת אכפת להם מה יקרה ומה לא יקרה. בחודש פברואר האחרון הושמטו להם ממשכורתו של יוסף 360 שקלים, בגלל בעיות במכונה. המנהלים שלו מצדם אמרו שהוא יקבל אותם בחזרה בסוף חודש מרץ. כן בטח.
והיום התחיל להישרף
השעה שתיים בצהריים ויוסף מקבל הזמנה- קוראסון שוקולד וקפה, לקחת ואם אפשר כמה שיותר מהר.. –אסף- ממהר פשוט ממהר נורא לפגישה.
אסף קיבל שיחת טלפון וענה מול יוסף ויוסף האזין לשיחה.
"אני מבין שזה מה ש-הוא- חשב שהיה אמור לקרות,, אבל הנה עובדה שהוא קיבל! תראה זה כבר לא אשמתי.. כן זה לא אשמתי! טוב אז הוא היה צריך לשמור עליו יותר טוב! ממש מעניין לי את הזין אם האפס הזה מאשים אותי ברצח או לא! טוב תראה תראה, העובדות הם כאלה- אנחנו נדפקנו, ונדפקנו חזק.. לא, לא אני נדפקתי, א-נ-ח-נ-ו נדפקנו! ונדפקנו פאקינג חזק! תקשיב ותקשיב לי טוב- אני עכשיו הולך לשדה התעופה, או שאתה בא או שלא.
"נו מה עם הבורקס המזדיין שלי?? כמה קשה זה כבר יכול להיות חבורת מטומטמים?" אמר אסף ליוסף, יוסף פשוט הסתובב, לא בזין שלו להתעסק עם אנשים כאלה ביום, איזה יום- היום! יוסף אסף מהדלפק את הקוראסון והביא לאסף עם חיוך. אסף לקח את הקוראסון והקפה מהמכונה ופשוט הלך, הלך ואף פעם לא חזר. יוסף חייך, הוא ידע שהיום! היום זה היום!
נגמרה המשמרת. יוסף חוזר הביתה, עוד חצי שעה של הליכה עד הדירה ברמת גן. פתאום שיחת טלפון, יוסף עונה.
"הלו?" "מזל טוב" "מי זה" זה אסף" "קוראסון שוקולד וקפה לקחת? מאיפה המספר שלי?" "היום זה היום הא" "כן, היום זה היום?" הטלפון נותק.
ופתאום אין אסף, אין יוסף ואין יסף. אין בעצם כלום. היום כבר לא יהיה היום. היום כבר לא יהיה כלום. אף פעם כבר לא יהיה כלום בשביל יוסף.

8/3/16