היום האחרון של החיים שלי
אני מסתכל בשעון שלי. רבע שעה להשמדת העולם. אנשים מתרוצצים ברחובות, צורחים, צועקים, נפרדים מחבריהם, עם דמעות. יש כמה בודדים שמתהלכים וקוראים את הצוואה שלהם בקול שקט. כאילו שזה משנה משהו.
ורק אני יושב על המדרכה ומביט בשמים האפורים-צהבהבים. נזכר בכל מה שעשיתי, וכמה מעט הספקתי…
מהרגע שנולדתי לא היה לי שום חזון. לא בלימודים, לא במציאת יחסים, לא בהתנהגות, כלום.
הייתי מביא תעודה להורים שלי וכל שנה הם היו שולחים אותי לחדר שלי עם עונש. חברה לא מצאתי, לכל חבריי היו בנות זוג ורק אני נותרתי בודד.
בצבא הייתי צנחן, וזו הייתה אחת התקופות היותר יפות של החיים שלי. היינו צונחים ממטוסים, מביטים על העננים, יורים בכמה ערבים מטורללים. היה נחמד.
מצאתי לי בית קטן בקצה השכונה המכוערת הזו ואימצתי גור חתולים קטן, שקראתי לו ״ספר״. למה? כי נהגתי לספר לו את כל מה שעובר עליי, והוא? רק יושב ומגרגר מולי. זה היה כמו לכתוב ביומן, אבל חי.
עכשיו אני יושב כאן, מביט באנשים שהיו להם חיים כל כך הרבה יותר נפלאים משלי, בילדים הקטנים שבוכים, חסרי אונים, ובראש העיר שמתרוצץ משכונה לשכונה ומנסה השליט סדר בהכל…
אני מביט בשעון שלי שוב. כמה מעט ניצלתי את הזמן.. אני מחליט, בחמש הדקות האחרונות שלי אני אעשה משהו נועז.
יש נערה אחת, בגילי, 23, שאני מאוהב בה מלפני כמה שנים. היא גרה בית לידי, וכל בוקר אנחנו הולכים לעבודה ביחד, מדברים, שותים קפה וחוזרים הביתה.
אני רואה אותה מתייפחת לתוך ידיה כמה מטרים ממני. אני ניגש אליה.
״מרדית?״
״פול,״ היא אומרת בין היפחות. ״נח-נחמד לראות אותך.״
״תקשיבי,״ אני אומר ומביט בשעון שלי. חצי דקה להשמדת העולם.
״אני רציתי להגיד לך משהו שכבר המון זמן אני שומר בתוכי…״
היא מביטה בי, עיניה דומעות. עשרים שניות.
״אני אוהב אותך.״
מבט המום מופיע על פניה ומבלי משים אנחנו מתקרבים. שפתינו נפגשות והיא מנשקת אותי, מלאת תשוקה. ״אני אשאר ככה עד שהעולם יושמד,״ אני נודר.
אבל עוברות חמש, עשר, חמש עשרה שניות, עשרים, וה אסטרואיד הצפוי לא מגיע.
האנשים מרימים מבטם לשמיים, וכך גם אני ומרבית. מבעד לעננים המבשרים רעות מסתתרים שמיים כחולים, שמש וציפורים מצייצות.
״ניצלנו!״ אני צועק. האנשים מריעים, צוחקים, רצים באושר ברחובות.
אז תודה לך, אסטרואיד שלא הגיע, על שגרמת לי למצוא אהבה, להכיר את עצמי, לחשוב מחדש על כל מה שקרה לי.
למרות שהיית אמור להרוג אותי, בעצם שמרת על חיי.
תגובות (6)
או, קיטשי וחמוד ♥
אווו…♥
ומרדית' ופול,
זה משקרניות קטנות ויפות נכון ? (-;
זה ממש נחמד, אהבתי, וממתי את מתעניינת בוואן דירקשן????????
חחח קורן, האמת שלא.. 3>
וגאיה, אני לא מריצה אותם בטירוף, אבל יש להם שירים טובים והם חמודים.
תודה זואי (:
פשוט טוב לדעת שאת לא שונאת אותם כמו אנשים אחרים פה באתר
אני לא שונאת אותם, חלילה. ובטח לא בגלל היילור שהיה פעם.. וזה לא שהם שונאים אותם, פשוט הם חושבים שהסיפורים של וואן די קצת השתל פה, וזה מבאס אותם, וגם קצת אותי, את יודעת. אני לא יודעת עליהם כל דבר, מתי הם נולדו או משהו, אבל הם להקה טובה, זה כן..