היווניה

כולם כאן בשכונה, קראו לה ,"היווניה" , היתה רזה וגבוהה , שחומה , ועיניה הגדולות ירוקות כמו זיתים גרגים (יוניים), ככה היו אומרות השכנות , כשהיתה יוצאת מביתה, פוסעת בצליעה קלה , היו גם השכנות מצקצקות בלשונן , "פורטונה לא נחה לרגע".
בעלה של פורטונה ,מרדכי, נפטר עוד לפני שנים. מאז תמיד היתה לבדה.גידלה לבדה את עמליה הקטנה.
אבל עמליה התביישה באמה .
כשהיו הילדים בבית הספר רבים ומקללים זה את זה הם תמיד הוסיפו בלעז "תלכי תלכי לאמשלך הצולעת…"והיא נורא נעלבה, ולא פעם חזרה בוכיה בדמעות שחורות , מהידיים הקטנות שניסו להרים אבנים ולידות בילדים האכזריים.
יום אחד הגיעה פורטונה באמצע היום לבית הספר.
בדרך כלל היתה עובכדת , מנקה בבתי ספר ובבנק לאומי.
הילדים כולם ישבו , מקשיבים למורה חנה. ולפתע נפתחה הדלת ואמה של עמליה צלעה פנימה. היא נכנסה , נעמדה מול המורה המופתעת, כל המבטים הופנו לעברה.
"מה עושה אמא של עמליה כאן ?" עברה המחשבה בראשם של הילדיםד.
פורטונה פנתה למורה בדיבות ואמרה לה שעמליה שכחה את הכריך.
חנה לקחה את הכריך והניחה על שולחנה.היא היתה מאד מסוייגת ונתנה לפורטוןנה את התחושה
של "מה לעזאזל את עושה כאן ?" ועמליה הקטנה הורידה את ראשה בין זרועותיה. כלכך התביישה כשאמה צלעה החוצה.
ואז היא חשבה לעצמ ה שעדיף היה שתשאר בלי כריך , העיקר שאמא שלה לא תופיע בכתה ותעשה לה בושות.למה זה טוב היא חשבה , גם ככה הילדים לועגים לה .
עמליה היתה תלמידה טובה וממושמעת. המורה חנה ציינה אותה תמיד לשבח.היתה שולחת פתקים לאמא שלה 'עמליה התנהגה למופת היום , היה ילד אחד ששכח את הכריך בבית והיא נתנה לו חצי מהכריך שלה'
גם במבחנים היא היתה מעולה. ותמיד קיבלה טוב מאד בכל מבחן . אם זה בעברית,חיבורים ,דקדוק ואם זה בחשבון והנדסה , ובמולדת.פורטונה חלמה שלבת שלה יהיה עתיד טוב יותר והיא רשמה אותה לחוגי העשרה . היא ניגנה גם על כינור והיתה כשרונית מאד. והמורה לכינור
שיבחה אותה .
גם מבחינה חיצונית הן היו שונות. עמליה קיבלה את הצבעים של אביה ז"ל.שערה הארוך היה צהוב ובקייץ היה ממש בהיר, ועיניה היו תכולות. לא פלא שלפעמים היו אנשים זרים תוהים אם היא אכן אמה, או שבכלל היא המטפלת שלה או ה"נני" שלה.אבל לפורטונה, זה לא היה איכפת,היא אהבה ,אהבת נפש את הילדה הקטנה,למרות שידעה תמיד שעמליה מתביישת בה ובפרט בצליעתה. ויותר מזה שעבדה למחייתה בנקיון .
חנה לקחה את הכריך והושיטה לעמליה.עכשיו שמה לב שעמליה הורידה את ראשה והתכופפה מתחת לשולחן.לפתע קמה ויצאה בריצה מהכיתה. כל הילדים צחקו ביחד כשעמליה ברחה.
המורה חנה, דפקה קלות על השולחן, וביקשה שקט. הילדים השתתקו.
היא פתחה , ,לעמליה יש אמא טובה שדואגת לה, ואין צורך לעשות מזה צחוק.
",ילדים, אתם עוד תגדלו ותבינו , אנחנו לא בוחרים את ההורים שלנו .אנחנו נולדים להורים שלנו.לפעמים הם לא כוכבי קולנוע ולא כוכבי טלביזיה, הם אנשים פשוטים,שרק רוצים לחיות ולהתפרנס בכבוד , לגדל את ילדיהם ושילדיהם יביאו להם נחת"
ועוד הוסיפה המורה חנה "כשהייתי ילדה , לא הרשיתי לילדים לבוא אלי הביתה, כי התביישתי כלכך בבית שלי הישן , ובעיקר באמי, אמא שלי היתה עם עין אחת , ואני בעצמי אפילו פחדתי ממנה. כי תמיד נראתה לי כמו מכשפה, וכך גדלתי , והסתרתי תמיד את אמי ז"ל, וכשבגרתי אמי כבר היתה זקנה וחולה וגם היתה לה דימנסיה ואני שכל כך רציתי לבקש את סליחתה על העוגמת נפש שגרמתי לה כל ימיה ,כבר לא היה לי ממי ולמי.כי גם כשהיתה עדיין בין החיים, לא הבינה ולא זכרה , והיתה כמו פסל דומם.
"לכן , תלמידי היקרים, תעריכו את אמא שלכם, תכבדו אותה ,ולא רק ביום האם. תזכרו תמיד איך ישבה לידכם כשהייתם חולים עם חום גבוה וליטפה את ראשכם . תזכרו שאמא יש רק אחת. ונכון לא כולן מושלמות, אבל אתם תנצלו את זה שאמא שלכם עדיין אתכם. כי אף אחד לא יודע מתי אמא כבר לא תהיה שם בשבילו".
ואז היה שקט בכיתה.
חנה יצאה לחפש את עמליה הקטנה.
עמליה ישבה ליד הדלת על הריצפה הקרה . היא שמעה הכל. דמעות חמות זלגו מעינייה התכולות.חנה התכופפה אליה, הרימה אותה, חיבקה אותה והן חזרו לכיתה .