היא

היא התחילה, יריית הפתיחה כבר נורתה, אי אפשר לחזור לאחור.
שתייה ועוד שתייה, סיגריה ועוד אחת.
כצופה זה היה נראה מגניב, היא ראתה זאת כ"החיים הטובים", בלי דאגות, הרבה חברים.
אבל כשהיא הייתה שם, היא נגררה, כמו רבים מאיתנו.
והצעדים התקדמו במהירות, כמעט שנפלה. ככה זה שאת לא בכושר כבר שנה.
אחרי לא הרבה זמן, היא הייתה כבר עמוק בתוך החרא. חברים חדשים, אחת מהחבורה.
והמגניבות הפכה להרגל, הסקרנות לא נשארה בתוקף ונהייתה לכיף, כיף מהול בעצב קודר.
היא חיפתה על ההורים שלא היו שם אף פעם, ילדה יתומה. כמה שהם היו חסרים לה…
לשתות כדי לשכוח, כדי לעבור, לחוס ולו בקצת על הכאב, המעמסה.
שירים עצובים אל תוך השעות הקטנות של הלילה, ודמעות, ורחמים עצמיים.
מעוררת סערות בחוץ רק שישימו לב אליה אבל בפנים שקט ולא משלווה, מריקנות, ילדה עצובה.
כל היום חושבת איך לחדש, מה לעשות שעוד לא עשתה. ועוד מעט לא נשארות עוד אופציות לריגוש.
חולמת על אהבה כמו באגדות, כשהיא תקועה על אותו מכוער מלפניי שנתיים שעזב אותה אחרי הנשיקה. מדקלמת את שמו בעת שיכרון ובחלום חולמת שישוב, הוא צרה, היא יודעת. נקריב הכל בשם האהבה?
נשימות עמוקות, החורצות גורלות, מילים על מילים, שירים עצובים. טראנסים ומסיבות כלום לא מכפר על ילדותה האבודה.
היא נשבעה שעודנה בתולה, אף אחד לא מאמין. נאחזת בעצמה. שכבות של אפר, היא שרופה.
חסרת משמעות, טובעת במים לשתייה. בים ללא חיים. מוקפת אנשים.
הם קוראים לעצמם חברים, משדלים אותה לסמים, והיא רק רצתה להעביר את הכאב. בעולם בלי מבוגרים, בלי אהבות. שכל מה שמעניין זה ציונים וקמפיינים מסריחים. אנשים היושבים על כס מזוייף ומנצלים סמכויות. מנצלים קטינות, ממש אחת כמוה, שלא יודעת מי היא בכלל. אבל אותה אף אחד לא ינצל, לא מנצלים מנוצלת. אך היא גרמה לעצמה להרגיש כך.
מלאת שמחה מבחוץ, ככה חשבתם. בפנים הכל מתפרק, גם החומות בנתה לעצמה עולות באש.
ניסיון לא מוצלח לשרוד בעולם מזוייף שממנו אי אפשר לחזור לאחור.
תלוייה באוויר, מאוחר מידי לחזור לקרקע, אז נותנת גז, לוקחת כדור, היא מלאך, פורשת כנפיים ועפה, למעלה, הכי גבוה שאפשר. למטה, אל התחתית, עד שתתעלה מהשפל של עצמה.