היא

היא שונה, אבל דומה לכולם,
היא אומרת לפעמים שנמאס לה מהעולם.

וזה קצת מטעה כשהיא עוטה חיוך,
ודמעה קטנה זולגת לה תוך כדי גיחוך.

היא אף פעם לא צועקת וזה קצת נורא ,
לפעמים היא בוכה מתחת לשמיכה.

זה לא רע ולא טוב, זה לא שחור או לבן, זה תמיד באמצע היכן שהממוצע נמצא,
היא לא מאמינה שהיא תהיה מצליחה.

לפעמים בא לה להשתחרר ולצעוק שיזדיינו כולם,
לקחת תיק קטן ולטפס על הסולם.

שמגיע למעלה איפה שהוא נמצא,
ואולי אם תצליח לתפוס אותו לשיחה,
היא תשאל מה קרה? ומה יהיה?
אם הוא עדיין שם? ואם הוא רואה
את כל מה שלמטה קורה,
ומה הוא מתכנן לעשות?
איך את הדבר הזה הוא יכול להרשות?

ואולי היא קצת תבכה ותתנצל,
הרי חצי מחייה היא העבירה בלפקפק בקיומו של צל.

אז היא קצת שונה
היא דומה לכולם
היא תרכב על ענן בחזרה אל העולם
ותבכה קצת מתחת לשמיכה בחיוך
ותמשיך הלאה אל עוד יום בין כל הלכלוך.