היא תחזור.

והיום הזה, החושך יורד על פניי הדשא, טיפות זהב מכסות את העצים. קור פולש לתוך עצמותיי, אך אני רוצה להסתיר את האמת, להסתיר אותה עמוק. אני רוצה לצעוק אלייך, שתחזרי. אינך שומעת. עיניי מחשיכות, אל תתני לניצוץ להיעלם. ואולי תחזרי, הרי יש עוד תקווה, לא? תקווה היא מכשול, ובתוך עיניי התקווה נעלמה. נבלעה על ידי החושך.
אני רוצה להסתיר את האמת, המרה.
שתלכי לך, לחפש אחר תמונה אבודה.
אני רוצה לעצור את עיניי, מהחושך.
שאת תישארי, תומכת עם חיוך, לידי.
אבל לא משנה מה אנו אומרים, לא משנה מה אנו נושמים
עיניי יישארו עם שדים בתוכם, רגע לפני שאת הולכת.
רק אל תסתכלי עליי כשאת הולכת, איני רוצה לראות את האמת. אני רוצה להסתיר אותה, בלבי לעד. ואולי לעולם לא אראה אותך, רק אל תסתכלי בעיניי.
וזה הזמן, הזמן להתחיל. הלוואי שאני אבין, שאת לא תאכזבי אותי.
ורגלייך נעמדות, שפתייך מבטאות מילים לא ברורות. ודמעות עולות בעיניי, דמעות של תקווה שהתנפצה. היא תחזור. אני מנסה לשכנע את עצמי תוך כדי התייפחות, ידי מכסה על פי מרצון להפסיק לבכות.
היא תחזור.
היא לא תעזוב אותנו.
היא לא תנטוש.
אני מאמינה בה.
היא תחזור.
נכון?