היא חיה

אילו הייתי מביטה בעצמי מבחוץ, אני יודעת מה הייתי רואה.

הייתי רואה נערה שגדלה בתוך עצמה, כשאפילו אמונה ביכולות שלה אין לה. ולמה שתהיה לה? היא נערה מעשית, והיא לא מאמינה בדברים שאי אפשר להוכיח. ואת ההוכחות לכוח שלה היא עוד לא מצאה, ומי יודע אם היא אי פעם תמצא.

הייתי רואה נערה ששופטת את עצמה על כל מילה שנאמרה, וכל משפט ששמרה לעצמה. היא לא מסוגלת לעבור יום אחד בלי להסביר לעצמה מה עשתה לא בסדר.
אבל היא לא מפסיקה לנסות.

למעשה, היא מנסה כל כך חזק, שהיא מרגישה שאילו היא תוסיף לניסיון עוד קצת מהכוח שלא נשאר לה, היא תקרוס. ולמרות שכולם אומרים לה שאסור לה לקרוס, היא כבר לא בטוחה למה היא מאמינה.

כולם סביבה מחיוכים ומאושרים, וגם אם לא, היא לעולם לא תוכל לדעת זאת, כי היא לא מסוגלת לאזור את האומץ לשאול.

היא גדלה, וכעת היא מבינה מעט יותר על העולם. אבל זה לא משמח אותה, זה רק מאמלל אותה יותר.

היא מתחילה ללכת עם אוזניות לכל מקום, כדי לא לשמוע את הדברים שעושים לה רע. היא ישנה רוב היום, כי כשעיניה עצומות, היא לא חייבת לראות את כל הדברים שעושים לה רע. אבל זה לא מספיק, הכאב גדול מידי. אז היא מתחילה לעשן סיגריות וסמים, כי רק ככה היא מסוגלת לא להרגיש. לא להרגיש את כל הדברים שעושים לה רע.

היא כמעט וקורסת. היא מרגישה כאילו היא נרמסת מתחתי למגפי היקום, כאילו מישהו מוסיף כל כמה שניות עוד משקל לשק הענק שעל גבה. והיא לא יודעת כמה זמן היא תוכל להמשיך ללכת.

ואז, יום אחד, זה כבר יותר מידי. היא חלשה, כל כך מעט נשאר ממי שהייתה פעם.

אבל היא לא לבד. ולמרות שהמחשבה הזאת לא עוזרת לה, במציאות, היא לא תוכל להיכשל וליפול בלי שמישהו ירים אותה.

ולכן, היא מרשה לעצמה להתמוטט. ואז לקום. כי זה מה שהיא עושה. היא קורסת ונופלת, פעם אחר פעם. וזה אמור לשבור אותה, והיא לא יודעת למה זה לא, כי זה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר קל.

וגם אם אינה יודעת למה ואיך, ומאיפה יש לה את הכוחות, היא נלחמת. היא מתמודדת, היא מתגברת. היא נופלת על כל צעד שני, ואז כל צעד רביעי. ואז, אחרי כמה זמן, היא מסוגלת ללכת. אמנם לאט, אמנם בקושי, עם קשיי נשימה ועם קביים, אבל היא הולכת.

והזמן עובר. הסיגריה לפתע כבר לא כל כך מפתה. את האוזניות היא עדיין שמה, אבל היא מניחה לעצמה להיות חלק מעולם. היא לא ידעה לעשות זאת עד עכשיו.

היא מתחילה לצבור ביטחון. פתאום היא מסוגלת לחייך. חיוך אמיתי, כנה, לא חיוך מהסוג שהעלתה על פניה כששאלו מה שלומה. היא מחייכת, והתחושה הטובה צובעת את גופה בגוונים שהיא לא הכירה.

וכעת היא כבר רצה. והיא יודעת שהיא לא יכולה לרוץ בלי ליפול, אבל היא בכל זאת בוחרת לרוץ. היא בוחרת ליפול, כדי שתוכל לקום, כי תחושת ההצלחה שמתלווה לכל קימה שהיא קמה, חזקה מכדי שתוכל לפחד ליפול.

ובלי שתשים לב, היא חיה.