היא והוא – קונפליקט במטבח

בסלסלת הפירות היה רק קיווי אחד גלמוד.
הוא חשק בו, בקיווי. הוא חש דחף בל ירוסן לגאול את הפרי מבדידותו.

הוא שאל אותה אם הוא יכול, מייחל לאישור. הוא נענה בחיוב. היא הוסיפה ש "הוא לא צריך לבקש את רשותה ויכול לקחת כל דבר מאכל שיש בבית."

למרות זאת, כעבור יומיים, כשמצא מאפה תרד במקרר, הוא שוב שאל: "אני יכול לאכול את הבלינצ'ה ?".
היא השיבה ללא היסוס: "אתה לא צריך כל פעם לבקש. תאכל כל מה שיש בבית". "מה שאתה רוצה וכמה שאתה יכול", הדגישה בהטעמה.

עוד שבוע חלף. הריטואל חזר על עצמו לגבי שרידיה של עוגת שוקולד, שארית פליטה של סלט פירות שנותר אחרי שארחו זוג חברים לארוחת ערב, ושקית חטיפים – פרכיות אורז מתובלות בזעתר.

עברו להם עוד כמה ימים.

הוא התעורר באישון לילה עם מועקה בבטן, מן תחושת רעב טורדנית ומדירת שינה. טרוט עיניים, הוא תר במטבח החשוך אחרי משהו לריצוי הקיבה. הוא פשפש בין קופסאות המזון במזווה אך לא מצא דבר ראוי.

הוא הציץ אל חלל המקרר. הוא, המקרר, היה עמוס במגוון תבשילים שגדשו מיכלי זכוכית ופלסטיק. הוא גישש ביניהם, מתלבט, חוכך בדעתו, אך הרתיעה מהטרדה הכרוכה בהכשרתם לאכילה (העתקה חלקית מכלי האיחסון לצלחת, חימום במיקרו, הוספת מעשירי טעם) גברה על איתותי המצוקה של בני המעיים. ודאי כשמדובר בשלהי האשמורת התיכונה, או ליתר דיוק, בשעה 02:30 – כתצוגת האורלוגין הספרתי שבפינת האוכל.

לשמחתו כי רבה, הבחין בגביע שמנת ומארז של גבינה צפתית מעודנת שמצאו מסתור על המדף העליון מאחורי צנצנות זיתים, מלפפונים כבושים, קונפיטורת אוכמניות ואבקת מרק.
הוא שלף את מוצרי החלב ממחבואם והשביע את רעבונו, כפית מהשמנת וכפית מהגבינה ולא פסק עד שזו חזרה ממלאכת הכרייה בתכנים הצחורים בבושת פנים של כשלון צורב. ככל שראו עיניו, בגביעים לא נותר קמצוץ שמנת גם לא גרגר גבינה.

למחרת, היא שולחת לעברו מבט חמור סבר, מצביעה על הגביעים הריקים שהשאיר על משטח השיש ליד הכיור ושואלת בשפתיים קפוצות, בטון של חוקר שב"כ: "אכלת ,במקרה, את השמנת והגבינה ?".

הוא ענה בהתנצלות שכן. הוא מודה באשמה.

ואז היא הטיחה בו בתוכחה: "למה אתה לא שואל קודם. בדיוק עמדתי לאפות פשטידה. הילדים באים בצהריים והבטחתי להם."