היא איבדה הכל.

ישבנו בכיתה בשיעור הראשון.
"היום תבוא אלינו נערה חדשה , תתנהגו אליה יפה" אמרה המורה.
"כן מיס אדוארדסון" אמרנו.
הנערה נכנסה.
"שלום חמודה , איך קוראים לך?" שאלה המורה את הנערה החדשה.
"קוראים לי לי שיר" אמרה הנערה.
מוניקה , התלמידה הכי מקובלת בבית הספר , יותר נכון מלכת הבית ספר.
"מי את? הכיעור החדש? נעים להכיר , אני היופי המטופח והחטוב" אמרה וצחקקה , והורתה לשפוטות שלה לצחוק איתה.
"אבל , אני גם רזה , ואני לא מכירה אותך בכלל!" אמרה שיר וכמעט בכתה.
"לפי הכיעור שלך אני יודעת , שיער חום זה כזה פאסה , יותר יפה שיער בלונדיני" אמרה.
שיר נעלבה.
"נו , תבכי כבר , שמנמנונת" צחקה.
שיר התאפקה לא לבכות , כבר היום הראשון בכיתה וכבר מתחילים לרדת עליה.
"אני….אני….אני…." אמרה והתחילה לבכות , אבל לא סתם בכי , בכי חזק מאוד.
"אני רוצה הביתה!!!" אמרה וברחה מהכיתה.
~בחוץ~
שיר ישבה על הספסל , בוכה לתוך החולצה שלה.
היא לא יכלה להפסיק לבכות , כבר כמה פעמים היא ניסתה להתאבד.
היא נזכרה בחברתה המזוכיסטית , שהתאבדה ועוד נהנתה מזה , ונזכרה באביה ז"ל , שנהרג כי לא רצתה להביא לבריונים המקומיים כסף.
היא איבדה הכל , היא הרגישה שחייה הסתיימו ברגע.
היא פשוט רצתה למות , כי זה לפחות נשמע לה טוב.
~ביינתים בכיתה~
"לידור? את באמת אוהבת אותה?" שאלה אותי מלכת הכיתה.
"אני לא עונה לכן , פגעתן בה , את רדודות ושטוחות מאוד" אמרתי.
"יאללה עופי , את חננה כמוהה" צחקה מלכת הכיתה וצחקו גם השפוטות שלה.
אני יוצאת להחזיר אותה!" הכרזתי ויצאתי.
~נחזור לשיר~
התקרבתי באיטיות אל שיר.
"שירוש…? את בסדר?" שאלתי.
"לא , כולכם שונאים אותי!!!" אמרה בבכי.
"אני לא , ואני חושבת שאת מאוד יפה" אמרתי וניסיתי לעודד אותה.
"באמת….?" שאלה.
"כן" אמרתי.
"תודה לידור , את באמת חברה טובה" אמרה , והלכנו לנקות את הכיתה מההתפשטות המקובלת.