הטיטניק-משפחת לדמריק

זהו. משפחת לדמריק הייתה מוכנה. הם חיכו בסיפון לספינה שתגיע, ספינת החלומות, הטיטניק. כשהיא הורידה עוגן, כל הנוסעים שחיכו היו בהיכון, כאילו זו תחרות. שני מלחים יצאו החוצה ועמדו אחד מול השני. הם קראו בשמות לפי הסדר האלף-ביתי. וכל אדם הם בדקו לפי כך:
*כינים:
*מחלות:
*עבר פלילי:
*תשלום כניסה:
*מספר אנשים:
*מעמד חברתי:
*נשק:
כשקראו למשפחת לדמריק הם עלו כולם ביחד במדרגות. כשהם הגיעו למלחים אמרו להם: "אחד אחד." אז משפחת לדמריק נעמדה בשורה. קודם בדקו את האב:
"כינים: אין כינים.
מחלות: אין מחלות.
עבר פלילי: עבר פלילי בגניבת שעון מחנות תכשיטים.
תשלום כניסה: שולם.
מעמד חברתי: נחות…"
אז לינדה החליטה להתערב: "סליחה אנחנו לא במעמד נחות. אנחנו כמו הרוב."
"לזה קוראים נחות גבירתי."
"נחות זה כורי פחם, לא אנחנו."
המלח לא הקשיב לגברת לדמריק, והמשיך את הבדיקה של מר לדמריק.
"מעמד חברתי: נחות.
נשק: אין."
ואז המלח השני אמר: "תעלה."
אחר כך הייתה הבדיקה של גברת לדמריק.
גברת לדמריק עברה את הבדיקה.
אחר כך הייתה אנג'ל, הילדונת בת ה4. היא עברה את דלת.
ואז אמנדה, והיא עברה את הבדיקה.
וג'ימי הקטן, עבר.
לינדה חיבקה את כל ילדיה ואמרה: "תודה לאל שעברתם."
מלח אחר בא אליהם ואמר להם: "ברוך הבא אל ספינת החלומות, הטיטניק. הנה המפתח לחדר שלכם, חדר 404."
"תודה רבה." אמר דן האב.
הם הלכו לחפש את חדר 404. בחדרים הראשונים כמו 1 2 3 4….. התגוררו האנשים מהמעמד הגבוה. אמנדה אמרה: "הלוואי שאנחנו היינו גרים בחדרים הראשונים, חיים כמו כוכבים."
במסדרונות של המעמד הנחות, היה הרבה בלבול ובהלה. משפחת לדמריק לא רצתה בכלל להיכנס לתוך זה, אבל הם היו חייבים. אחרי שעה של חיפושים, הם מצאו את חדר 404. נכנסו פנימה, וראו רק 4 מיטות. דן אמר ללינדה: "יש פה רק 4 מיטות אנחנו 5." לינדה חשבה על פיתרון ואמרה: "אני אשן לבד, אבא ישן לבד, ג'ימי ישן לבד, ואמנדה תישן עם אנג'ל."
כולם התמקמו איפה שהם רצו להיות, שמו את המזוודות, וישבו. לינדה אמרה: "עכשיו אפשר ללכת לאן שרוצים, אני בטוחה שהבלאגן בחוץ כבר נגמר."
ג'ימי יצא ראשון, אחר-כך דן, אחר-כך לינדה. ואז אמנדה שכבה במיטתה ופתחה את הספר שהפסיקה לקרוא בלילה לפני בגלל היציאה לסיפון. אנג'ל שכבה לידה ואמרה לה: "אני לא רוצה להסתובב לבד."
"אז תישארי פה."
"אבל אני רוצה לצאת."
"צאי ותמצאי את אבא או אמא או את ג'ימי." אנג'ל יצאה.
אחרי שכולם חזרו, הם הלכו לחדר האוכל. מצאו שולחן ואכלו ארוחת ערב נכבדת. כשהגיע הקינוח הם הרגישו טלטלה קלה. "מה זה היה?" שאל ג'ימי הקטן. "כלום יקירי, רק גל קטן זה הכל." השיבה לינדה. כולם היו מבוהלים. אף אחד לא ידע שבעצם זה היה קרחון וחלק מהספינה נשבר.
פתאום צלצל פעמון המצוקה.
נכנסו מלחים לחדר האוכל ואמרו בקול רם: "כל הגברים מתבקשים להגיע לחדר המנוע!!! כל הגברים מתבקשים להגיע לחדר המנוע!!!"
דן קם ופנה ללכת. לינדה עצרה אותו ואמרה לו: "היזהר בבקשה." המלחים גם אמרו: "כל השאר מתבקשים לחזור לחדרים שלהם באופן מידי!!" שאר משפחת לדמריק הלכו לחדר. הם ישבו על המיטות שלהם, השעה הייתה 20:00. לינדה אמרה לאמנדה ביתה: "תרדימי את ג'ימי אני ארדים את אנג'ל." אנג'ל אמרה לאמא: "אמא, אני לא מצליחה להירדם." האם ענתה: "אל תדאגי, אני רואה עלייך שאת עייפה, את תלכי לישון במהרה. תאמיני לי, אני אמא. אני תמיד צודקת." אנג'ל נרדמה. כשלינדה הסתכלה לאחור היא ראתה שגם ג'ימי נרדם. לינדה אמרה: "עכשיו אני הולכת לברר מה קורה, את תישארי פה. אני אלך לקרוא לאמילי." אמילי הייתה חברת משפחה של משפחת לדמריק. הייתה לה רק אמא והיא אהבה ילדים קטנים. במיוחד את אנג'ל ואת ג'ימי.
לינדה הייתה ליד המעלית, המעלית הייתה סגורה לנוסעים. לידה היה מלח. אז לינדה שאלה: "סליחה אדוני, אתה יודע מה צריך לעשות עכשיו?"
המלח ענה: "בנתיים להישאר בחדרים עד להודעה חדשה." לינדה לא הייתה מסופקת מהתשובה. והיא ניסתה בשנית: "סליחה אבל המשפחה שלי מבוהלת. אתה יכול להגיד לי מה לעשות עכשיו?"
"סליחה גבירתי, אין לי מידע נוסף חוץ ממה שאמרתי לך כרגע." לינדה עכשיו הייתה מאוד מבוהלת. היא הלכה לחדר וברגע שנכנסה אמילי ואמנדה ראו על פניה שהיא מבוהלת. "מה קרה?" אמילי שאלה. "אנחנו יוצאים עכשיו לשטח העליון!" "אבל לא אמרו לעשות את זה!" אמנדה אמרה. לינדה העירה את ג'ימי ותפסה בידו. אמילי הרימה את אנג'ל, ואמנדה החזיקה את המזוודות, ככל שיכלה להחזיק. הם מיהרו למעלית, איפה שכולם התגודדו עם המזוודות שלהם. פילסו את דרכם למלח ואמרו לו: "אנא, תפתח את המעלית!" "לא עכשיו גבירתי." "תפתח את המעלית!" "אמרתי לא עכשיו גבירתי." אמילי התערבה: "בבקשה תפתח את המעלית אדוני אנחנו חייבים להגיע למשטח העליון." "אני לא יכול, אלה הוראות המפקד." כל האנשים התחילו להות עצבניים מהפקודות. ולכן, כל הנוסעים שהיו שם כאחד, נהיו כגוש, ודחפו את דלת המעלית. המלח שהיה שם ניסה לעצור אותם אבל זה לא הצליח לו. הם היו יותר מדי אנשים. הם הצליחו לפתוח את דלת המעלית והגיעו למשטח העליון של הספינה. היו שם עשרות מלחים. הם אמרו צעקו: "לכל סירת הצלה עולים 15 איש!!! נשים וילדים קודם!!!" משפחת לדמריק עם אמילי הלכו למלח שהיה ליד אחת מסירות ההצלה ואמרו לו: "אנחנו 3 נשים ו2 ילדים, תכניס אותנו לסירה בבקשה." המלח לקח את אמילי עם אנג'ל ושם אותה בפנים,הוא לקח את ג'ימי ושם אותו בפנים, הוא לקח את לינדה ושם אותה בפנים. התחילו להוריד את הסירה. לינדה הסתכלה סביב סביב, אמנדה הייתה חסרה. היא החלה לצעוק: "אמנדה!!! אמנדה!!!" אמנדה הסתכלה עליה מלמעלה בוכה. לינדה צעקה אליה: "אמנדה!!! תקפצי לסירה!!!" אמנדה נדנדה בראשה לא. לינדה צעקה עליה שוב שתקפוץ לסירה. המלח שמע ואמר לה: "אין מקום! היא תעלה על סירה אחרת." "לא!!! היא הבת שלי, היא הבת שלי!!!" אמנדה נעלמה עם המלח. "לא!!!" לינדה צעקה לשמיים. אמילי חיבקה אותה ומלמלה לאם העצובה באוזן: "יהיה בסדר, יהיה בסדר…"
אמנדה הייתה מבוהלת. היא לא ידעה לאן ללכת. פתאום שמעה מלח קורא לה שאמר לה: "יש עוד מקום פנוי בסירה, תעלי!" אמנדה עלתה. הסירה ירדה. אמנדה ידעה שעכשיו היא לא בסכנה, אבל פתאום עלתה בה תחושת געגוע לאבא שלה, שכנראה כבר טבע. ולמשפחה שלה. כששני סירות היו כבר במרחק מהטיטניק, הטיטניק כבר התהפכה. הם ראו את ספינת החלומות הידועה, שלקח עשרות שנים לבנות אותה, נלקחת בידי הים.

בעתיד אמנדה לעולם לא פגשה את המשפחה שלה שוב, האב דן טבע בחדר המנוע, ושאר המשפחה הייתה מאוחדת עם אמילי שנהייתה חלק מהמשפחה, אחרי שאמה של אמילי טבעה בטיטניק.