החשיפה – פרק 1

"אתה יודע מה אני הכי לא סובל?".
"המ?".
את הקטע המפגר הזה שכולם מתלהבים מלהפוך לבני 18. זאת אומרת, באמת, עוד שנה עברה לה. מה כבר קרה?".
"שמע, להיות בן 18 זה כבר משהו שונה לחלוטין. כול מה שהיה לך עד אותו היום – משתנה".
"אה-הא. אם אתה אומר"
"תכל'ס, מני, מה באמת יקרה כשאתה גם תהפוך לבן 18?"
מני, נער בן 17, בעל שיער חום קצר אך מבולגן מעט, עיניים בצבע דבש, לבוש משקפיים. הוא הסתכל על חברו, גארי, שישב לידו וצחקק.
גארי בעל השיער הקצוץ והבלונדיני, הסתכל על מני וחייך מעט. "מה, זה באמת לא מטריד אותך?"
מני ניענע את ראשו לצדדים תוך כדי צחקוק. "למה שדבר כזה יטריד אותי? זו רק עוד שנה יותר, מה כבר קרה?".
גארי שלף את ידו ונתן טפיחה על גבו של גארי. "יהיה בסדר, אם אני שורד את זה, אתה יכול לשרוד את זה".
מולם היה את מגרש הספורט של בית הספר, תלמידים משחקים בכדורגל במגרש, תלמידים ותלמידות אחרות יושבים על הספסלים שבקצה המגרש, ומורים משגיחים בקצהו השני של המגרש.
"תגיד גארי" אמר מני. "באותו היום שגגת יום הולדת 18. הרגשת משהו מוזר? או כול דבר אחר?".
גארי הנהן. "הרגשתי דברים שלא הרגשתי בחיים שלי" הוא אמר עם חיוך מודאג אך אמין.
הייתה דממה.
"מה הרגשת?" שאל בסקרנות.
גארי הרים גבה והתחיל למלמל. "טוב… אה… זה… זה משהו מוזר. אתה יודע… אתה מרגיש כמו… זו הרגשה של…" גארי השאיר את פיו פתוח מעט והוציא צליל נמשך שמעיד על חוסר מילים. "יודע מה, אתה תגלה לבד".
מני הנהן. "אתה אף פעם לא נותן לי תשובה מספקת, גארי" והוא צחקק.
גארי צחקק גם כן. "אוי, כן… זמנים טובים".

סיום הלימודים, מני, גארי ושאר התלמידים הלכו לביתם.
למני היו כמה דרכים לחזור מבית הספר לביתו. דרך אחד שהיא הארוכה אך הבטוחה יותר, ודרך אחרת שהיא הקצרה אך הפחות בטוחה. מני תמיד בחר בדרך הארוכה, הוא ידע כי הדרך הקצרה יכולה להיות מסוכנת לא מעט.
הוא שלף, אוזניות מהתיק, חיבר אותן לפלאפון, הפעיל את המוזיקה והחל ללכת. כול יום כשהוא הולך מחוץ לבית, הוא הולך עם אוזניות. אין מקום שהוא לא הולך אליו עם אוזניות. בזכות המוזיקה, הוא מבודד את עצמו מ"העולם האכזר", וגורם לו להרגיש בטוח. וגם כי זה עוזר לו להעביר את הזמן בקלילות. הוא נהג לשמוע מוזיקה משנות ה-80 או ה-60, ג'אז, פופ ישן, ומעט טכנו קל. מני לא סובל רעש או דברים בעלי צלילים גבוהים, לכן הוא מצא את המוזיקה הזו טובה לו.

כאשר חזר הביתה, הייתה השעה 14:30. ללא היסוס, מני שם את התיק בקצה חדרו הקטן, וקפץ למיטה, לישון את שנת הצהריים שלו. שנת הצהריים היא מרכיב מאוד חשוב בחייו, אותה שינה קטנה יכולה להחזיק אותו שעות שלמות עד אל תוך הלילה. ללא השינה הזו, הוא עלול להתפרק ולהיהפך "לזומבי" בשאר היום.
בדרך כלל בשנת הצהריים מני לא חולם חלומות, לא ממש ידוע למה. הוא פשוט נרדם בקלות. בלי לחשוב יותר מידי.
מני עצם את עיניו, ונכנס לתרדמת בשנייה. "רק עוד שעתיים אני אקום", הוא אמר לעצמו.

-אחרי ארבע שעות-
מני פותח את עיניו באיטיות, מסתכל סביב, משפשף את עיניו ומביט בחלון.
"לא יכול להיות…? ישנתי יותר משעתיים…?" הוא מלמל לעצמו, וקם באיטיות מהמיטה. "טוב, ניראה לי זה שווה את זה…" הוא אמר לעצמו.
הוא הלך באיטיות את כיסא המחשב, והתיישב עליו.
"מה יש לנו היום?" הוא פתח את הפייסבוק שלו. אין כלום. מני הרים את הגבות, לא מופתע. הוא קם מהמחשב והשאיר את הפייסבוק פתוח.
"אמא? אבא?" הוא אמר בקול. "אתם פה?".
אין מענה.
"מוזר… הם היו צריכים להיות פה כבר". הוא אמר.
הוא ניגש אל הפלאפון שלו, ופתח אותו.

" 'הודעה חדשה מאמא'
אנחנו נאחר היום, אנחנו תקועים קצת בעבודה היום"

מני כתב בחזרה; "אין בעיה, מחכה לכם".

"טוב, אין לי מה לעשות" אמר מני ונאנח על כיסא המחשב.