החמישייה הבלתי מנוצחת- פרק 1

שירטל סיאני היה לה
מבחן קבלה לפנימיית אומניות, קיבלה הזדמנות ראשונה בחייה ללמוד בבית ספר רגיל אך ההפתעה ללמוד הייתה קצת מאכזבת , מכיוון ששירטל אמורה ללמוד בכיתה מקדמת. שירטל אמרה לאמה שמעולם לא הושפלה כך.לעומתה , אימה שמחה על הזדמנות זו שניתנה לביתה ועודדה אותה ללכת ללמוד בפנימייה כי היא מאמינה בה שתצליח ותגיע להישגים גבוהים.
שירטל הגדירה את עצמה כנחותה , מכיוון שתלך מעכשיו ללמוד בכיתה מקדמת .
וועדת ההשמה החליטה במהלך הישיבה , שלשירטל בת ה- 13 וחצי יש מסוגלות ללמוד ולכן הוחלט פה אחד על העברתה מחינוך מיוחד לכיתה מקדמת.
אימה של שירטל , הכינה את תיקה ליציאה , שירטל הסתגרה בחדרה , העלתה את הווליום של המוזיקה , אמה דפקה על הדלת כדי לדרוש
בשלומה, אך שירטל לא הואילה לפתוח את הדלת , אמה פתחה את הדלת ונבהלה , כשראתה את אביטל שרה בקולי קולות " בגן של החיים , יש משחקים , בגן של החיים כולנו ילדים…" אימא צאי צאי לי מפה את מפריעה לי לרקוד , אימא לא אל תכבי לי את המוזיקה " אבל אימה נכנסה לחדר וכיבתה את המוזיקה הרועשת, ואילצה את שירטל בכוח להתלבש כי השעה היתה מאוחרת.

שירטל התלבשה באופן איטי במיוחד, ואמה התקשתה לעמוד בקצב האיטי , היא לא יכלה לסבול לראות את שירטל מתלבשת באיטיות. אמה של שירטל הודיעה לשירטל שיש להם מבחן קבלה לפנימיית אומנויות.
שירטל ואמה הלכו ברגל לפנימייה , כי היתה קרובה לביתם 10 דקות הליכה מהבית שלהם.
הם ירדו במדרגות הפנימייה וראו בכניסה שלט גדול בו כתוב בכתב ברור וקריא " פנימיית אומנויות ברוכים הבאים" . שירטל עקבה אחר השלט והסתכלה עליו כמה דקות , היא הבינה שזה יהיה ביתה , לשש שנים האחרונות ללימודיה. שירטל הסבה את מבטה , וראתה שתי בנות נוספות מחזיקות יד ביד נפרדות מן הנהג עם הרכב הלבן הגדול , ועוד בת נוספת גבוהת קומה , כבת 13 וחצי, שהתקשתה לעמוד בפרידה מאמה , היא בכתה ולא הרפתה מזרועותיה של אמה. שערה היה שחור בהיר יחד עם גוון חום בהיר , היא לבשה חצאית ג'ינס כחולה יחד עם חולצת גולף כחולה. אמה נפרדה ממנה למרות הקושי. היא הלכה יחד עם שתיי הבנות הנוספות בנות גילה, היא הכירה אותן מכיוון שלמדה איתן ביסודי , וגם היתה איתן בגן חובה . שמה של הילדה הוא מיטל. ושתיי הבנות הנוספות שליוו אותה , היתה נעמה , כבת 13 וחצי נמוכת קומה , שערה בלודיני –חום, עיניים בצבע דבש. ואביגיל , כבת 13 .
הן ניסו להרגיע את מיטל , מיטל התקשתה להיפרד מאמה, והבנות אילצו אותה לרדת בכוח. מיטל סירבה אך הבנות לא הרפו ממנה. בידה היה הפלאפון שלה שעבורה היה קודש קודשים, מי שנגע לה בפלאפון היא הכריזה עליו ברוגז לעולם.
שירטל התקדמה עם אמה לעבר המזכירות, וראו שם עוד בת נוספת שבאה עם אמה יושבת על הכורסא שהיה ממש בכניסה. שערה החום בהיר היה גוון שחור, ועיניים בצבע דבש, שתיי הבנות הסתכלו זו על זו במיוחד שירטל מבטה היה מסוקרן ביותר . מיטל התהלכה בעצבנות הליכתה היתה כאילו היא הולכת על גחלים, כך אביגיל ונעמה כינו את ההליכה של מיטל. מיטל לא ידעה מרגוע בליבה לא ידעה שקט נפשי , ולמיטל היו סיבות אחרות להגיע לבית הספר אחר ולא לפנימייה , משום שאמה רשמה אותה לפנימייה , ולמיטל עמדה על דעתה ושינתה את מבטה לעצוב. היא לא יכלה להפסיק לחשוב על הלילות שתבלה ללא תמיכת אמה, וחיסרונה תורגש בזה שהיא לא תגיד לה לילה טוב , היא לא אהבה פנימיות , היא הרגישה שבואה היתה משום שהכריחו אותה.
" אני שונאת את המקום הזה!!! אני לא אוהבת פנימיות וגם לא חדרים משותפים. מההתחלה הייתי צריכה להביע את סירובי ללמוד במקום המחניק הזה , בדיר החזירים האלה!!! , שיואו תחשבו מה המקום הזה מה זה? סתם פנימייה מגעילה, תלמידות לא טובות שמגיעות להישגים לא טובים, אני רוצה את אימא , אני צריכה אותה !! אימא אימא יקרה שלי!!! בטח לכם זה קל לבוא ללמוד בפנימייה, לי זה לא קל במיוחד שמפרידים אימא מבתה, ובטח שמפרידים בת לא קל לי סתם מקום מעצבן מה יש במקום הזה ? " אמרה והסתכלה על הפנימייה במבט דוחה ומלא גועל , והבנות הסכימו עם דעתה בלב שלם, שירטל המשיכה לבחון במבטים שהפריעו לבת שישבה מולה, היא הפנתה את מבטה למקום אחר לכיוון השער שהלך ונסגר , והיא שמה לב שעוד בנות נוספות ממשיכות להגיע לפנימייה .

המנהלת ראתה את שירטל ואמה , שירטל המשיכה להביט במבטים ממושכים וחייכה חיוך ביישני לעבר הבת הנוספת שהגיעה עם אמה.
המנהלת נתנה לאמה של שירטל את הטופס קבלה , וביקשה מהמזכירה שתביא את תיקה האישי של שירטל, שירטל המשיכה לתקוע מבטים לעבר האישה מלאת השומן שניצבה מולה, היה לה כובע על שערה בעל שיער שיבה גוון לבן. היא לא הפסיקה לבחון במבטים רבים אחר צעדיה הכבדים . היא התחילה בראיון האישי יחד עם שירטל.
שירטל נפרדה מאמה והלכה לשיחה המשותפת עם המנהלת שהתנהל באולם ספורט. כל הבנות היו בהלם כאשר המנהלת ביקשה מהם לארגן את האולם ספורט ב10 דקות, עבורן זה היה דבר בלתי ניתן לעשייה . מיטל ראתה את שירטל ועקבה אחרי מבטייה הנוקבים בה , והלכה לקראתה וצעקה לעברה , היא לא אהבה שמביטים בה , במיוחד לא אדם זר " היי , למה את בוחנת אותי במבטים , מה יש לך איתי רומן אישי? אה?, מה יש לכי תמצאי את החברים שלך!! יא חננה אחת , תולה עליי מבטים לכי לכי עדיף לכי תתעסקי בסידור אולם הספורט" אמרה מיטל והמשיכה לנעוץ מבטי זעם על שירטל , אביגיל ונעמה לא הפסיקו להתפרץ בצחוק שהתמשך כמה דקות , מיטל התיישבה על המדרגה ליד הדלת העבה הלבנה של אולם הספורט.
בינתיים כל הבנות ערכו בסידור האולם הספורט, ראשית הן הביאו ערמה של כיסאות מפלסטיק ,גררו אותם לעבר אמצע אולם הספורט. מיטל המשיכה בכעס שלה , והתיישבה בצד על הספסל המאורך יחד עם אביגיל ונעמה. מיטל בהתה בקיר ודפקה את הכיסא בקיר תוך כדי שרגליה התרוממו , ונשענו על הקיר. מיטל לא אהבה את האולם ספורט, והסתכלה על כל הבנות שהחלו בסידורים של הכיסאות . היא שמעה צעדים. מעניין מי זה צריך להיות . היא היתה בטוחה שזאת היתה המנהלת .
צעדייה של המנהלת היו צעדים נחושים ובטוחים בדעתם , מכיוון שהיתה מנהלת הפנימייה , היא הטילה את אימתה על התלמידות החדשות. עבור מיטל, הפנימייה עבור לא היתה ביתה אלא כמו בית כלא שמכניסים אותה כנגד רצונה החופשי. אמה פעלה בטיפשות לפי דעתה כשרשמה אותה לפנימייה.
אבל אז התמלא ליבה של מיטל חרדה רבה. מכיוון שלא רק הייתה רגילה למקום חדש. היה לה קשה להסתגל לפנימייה .. וגם למקום חדש. התמלא ליבה הקטן געגועים עזים לאמה הרחוקה. מבחינתה מה שניחם אותה היו שתיי חברותיה הכי טובות שליוו אותה בילדות, אביגיל ונעמה , שהיו שותפות שלה לחדר בפנימייה. מיטל הסתכלה על המנהלת השמנה בגועל. מבוגרים עבורה היה עולם ריקני ומשעמם. היא לא אהבה לשמוע דיבורי סרק, אלא נגד רצונה ניצבה אל השיחה הזאת הריקנית המשעממת. היא הביטה על המנהלת שדיברה ודיברה בלי הפסקה , היא לא יכלה לעקוב אחר דיבורה , היא הרגישה עייפה וכבדה, הישיבה שלה לא היתה נראית מרצון , אלא מתוך ייאוש כבד המסתתר בעיניה , ולא נותר לה אלא להשלים עם גורלה האומלל.
מיטל האיצה בחברותיה להעיר אותה כאשר המנהלת תואיל בטובה לסיים, כי עבורה דיבורי סרק הם סתם לא שיחה אלא בלבול במוח.
בשיחה הבהירה המנהלת בקצרה : על הפנימייה ועל נוהלה ,היא הבהירה בכובד ראש שיש כללים רבים וביניהם כללי התנהגות שעליהם אסור לעבור בשום אופן. המנהלת הוסיפה ואמרה שיש בפנימייה שלושה בנייני מגורים, בניהם חדרי השירותים וחדרי הרחצה . בניין מגורים אחד שבהם דרות בנות כיתות ז' וח'. בניין נוסף ממש כמה צעדים מספר ניצב בניין לבן של כיתות ז' ח'. וגם יש בריכה אולימפית בתוך הפנימייה , שמשמשת למורי השחייה ללימודי שחייה. ובנוסף לכך, היא שימשה לקיום תחרויות שכבתיות בין שכבות גיל שונות. ישנו גם את חדר הספרייה שם מצאו התלמידות שקט נפשי לעיתים .
היא סיימה את השיחה עם שכבת ז' החדשה. והקהל פרץ בתשואות קולניות. המוני בנות נתרמו לעזור בסידור אולם הספורט, מיטל הביעה את רצונה לצאת מאולם הספורט, ואילו חברותיה לחדר , ראו את הבלגן והחליטו שעליהן לתת יד בנושא.
בחוץ מיטל ישבה על הספסל , וחלמה בהקיץ, זה לא היה המקום עבורה, המקום עליו חלמה . היא נשאה את עיניה למרומים ושאלה את עצמה האם היא תתרגל אליו , או שלא. היא תהתה ודמיינה מה יעבור עליה בימים הראשונים כמו לכל תלמיד ההסתגלות תיקח זמן, לחלוק את החדר עם זרים, ובעיקר תחרויות.
ובינתיים שירטל בחיפושים אחר עצמה , היכן היא , איך תתמודד. לפתע שמעה שירטל , צעדים כבדים לכיוונה . היא הביטה בתמיהה לעבר האדם שצעד לפניה. היא הביטה בעיניים פקוחות , במבט מסוקרן , אותה ילדה שפגשה ממש בכניסה גם היא באה לריאיון היכרות עם המנהלת . היא הביטה והבחינה בנערה שלפנייה , לנערה קראו כרמית , שירטל צעדה כמבקשת לדבר עימה , עינייה התמקדו בה במבט מלא עניין. שירטל הביטה בה במבטים ממשוכים, וזו הרגישה צורך להכיר את עצמה , העלתה על פנייה מבוכה , אחרי דקה או שתיים , נפתח ליבה אל שירטל כפרח " שמי כרמית , בת 13 מירושליים " אמרה כרמית והתעניינה בשירטל " ואת? איך קוראים לך , שמעתי שקוראים שירטל" שירטל התפלאה ופניה עטו סומק , מרוב בושה , מאיפה היא יודעת את שמי שאלה שירטל בליבה , היא הסבה את מבטה ושוב סומק רב הופיע בלחייה הרכים. שירטלהיתה ידועה בביישנותה , בשקט שהתכסה בפניה . השתיים נעמדו והביטו זו על זו בביישנות , ולאחר מכן צעדו לעבר הבניין הגדול הלבן יחד עם המזוודות שלהן.
בתוך הבניין, נגלו לבנות עוד פנים חדשות , פנים לא מוכרות , הן הסתובבו וחיפשו אחר החדר שלהן. וכשלא מצאו את החדר, פנו אל כרמית ושירטל , מול שירטל ניצבה ילדה שחורת עיניים , נמוכת קומה כבת 13 כמוה, שיער מתולתל ממש שערותיה היו דומות לקיפוד , לנערה קראו אורית . פתאום שירטל נזכרה שלמדה איתה ביסודי, בתלפיות מזרח.
שירטל נעמדה ולא זזה ממקומה. היא הביטה באורית כאילו היא מגנט , כאילו נדבקה כמו זבוב.
אורית הציגה את עצמהבפניי כרמית. שירטל נשארה עומדת במקומה, כאילו קפאה והיתה לבובת שלג ככה שירטל נעמדה מבלי להזיז אף איבר. היא חייכה חיוך ביישני לעבר כרמית, וזהו . לא אמרה שלום. לא הציגה את עצמה. לא כלום. כשהגיע תורה של שירטל להציג את עצמה. היא חשבה בראשה כמה תשובות. היה לה חשוב הדיבור, אבל הדיבור היה חצאי מילים, ובקושי שמעה אותה אורית. הדיבור היה לא ישיר, לא בטוח בעצמו, מאומץ מדיי . אבל אז שירטל השתתקה כמו באר ושכחה כל מה שהיא רצתה לומר. כלום, דממה הייתה , הלא מוכרת , ששכנה עליה פתאום. נפלה עליה מחלת השתיקה , שהיתה מומחית בה. ובתוכה היו רגשי ביישנות.
הדבר היחידי ששקעה בו זאת היתה השתיקה. נפלעליה פחד, פחד אשר ליווה אותה בכל מקום. בשינה. אפילו כאן בפנימייה. היא לא יכלה להימנע מזה. זה היה טבוע בתוכה, משנים עברו. חלק ממנה הרגיש אימה , חרדה מלאה את גרונה אשר חיזקה את תחושת הבדידות , היא לא יכלה לברוח מזה. להגיד לא. לא לפחד, לסלק את הביישנות ממנה , תחושת הבדידות שדרה איתה כבר המון שנים.
אורית שמה לב לשירטל ולא הבינה למה היא קפואה. המשיכה בשלה, ושאר הבנות צעדו אחריה. שירטל בקושי זזה , מרוב ההלם שהיה טמון בה היא התלהכה בצעדים איטיים במיוחד.
הגיעה שעת ארוחת הבוקר. וכבר הרבה בנות הציבו בחדר האוכל, ממתינות לחברותיהן. בעוד מתלבטות להן איפה ישבו ומה ייקחו לאכול . הגיעו לשם מיטל , נעמה ואביגיל מבטן סוקר במבטים מעוניינים בחדר האוכל. נגלה לנגד עיניהן הבוחנות את הבאות והנכנסות לחדר האוכל , התגלה להן שולחנות מלאים בכל המטעמים מכל סוג. קנקן חלב מלא עד אפס מקום, וסט של תה , נס קפה, שוקו . וגם מלצרים ניגשו אליהן שאלו בנמסות מה הן אוהבות , ומה היא רוצות.
מיטל הסתובבה בין המטעמים השונים והתלבטה מה לקחת , היתה ביצה קשה עם סלט טונה. קורנפלקס עם חלב היא תיקח?. קורנפלקס עם חלב היה המאכל האהוב עלייה בבוקר במיוחד. נעמה ואביגיל בחרו מראש מה הן רוצות לאכול . הן התיישבו ליד מיטל , ששינתה פתאום את מצב הרוח. קודם היתה עצבנית , הן לא יכלו לדבר איתה כאשר היתה בוערת בתוכה אש. אש , כעס . כעס גדול. ובעיקר החרדה, החרדה הזאת שלא יכלה לשלוט בה.
וכשהיא כועסת אי אפשר לדבר איתה, אפילו לשאול שאלות, היא מכונסת בתוך עצמה. מנסה להסתיר. אבל מחברותיה היא לא יכלה להסתיר את אותה האש ששוררת בתוכה.
והכעס , אותו כעס שהרגישה באותו רגע שידעה שאימה עומדת לנטוש אותה. היא הרגישה נטושה ועזובה. בתוך המקום הזה, הכעס בער בה. והאווירה היתה עכורה, בלתי ניתנת לשינוי.
למה היא השאירה אותה? למה היא לא יכלה לרשום אותי לבית ספר אחר שהוא לא פנימייה. למקום בו תרגיש מוגנת , בטוחה שישמרו עליה מכל משמר . אותה שמירה שלא הרגישה במקום הזה. בדיר החזירים הזה.
כל החששות התמקדו באותו יום בתוך ליבה של מיטל. מה שעבר עליה , אף אחד לא יוכל להבין את ליבה חוץ מחברותיה שחלקה איתן חדר בפנימייה.
לאחר ארוחת הבוקר, הלכו מיטל ושתיי חברותיה, נעמה ואביגיל לחדר הפנימייה. שם פרקו את המזוודות שלהן. שם המקום היחיד בו מיטל הרשתה לעצמה לפרוק את זעמה, והתחילה לפרוץ בבכי מר ולא יכלה לגלות התאפקות. הבנות נבהלו למראה בכייה של חברתן לחדר והחלו לנחם אותה. מיטל לא יכלה להישאר אדישה לפניהן .
" מאמי שלי, אני יודעת שביום הראשון זה קשה , אבל זה טבעי, זה טבעי שתרגישי געגועים לאימך זה יעבור מיטלו'ש. עכשיו בואי שטפי פנים ונסי להירגע. טוב?" ניחמה אביגיל בקול אימהי , אבל בכייה של מיטל רק התגבר ולאחר כמה דקות באה הדממה שאותה ביקשה אביגיל. מיטל נטלה את עצמה כמבקשת להרפות מתמיכת חברותיה. ונדמה שהיא נרגעה , שהיא שכחה לרגע את הבכי , והשאירה בצד את הכעס, על אמה , והחליטה להישמע לאביגיל ולנעמה . הרוחות נרגעו במקצת.

היום הגיע לסיומו. וכל הבנות החדשות התכוננו לשינה . לשינה אוליי? אבל מי שלא מצאה את המנוחה האמיתית, היתה מיטל. בלילה לא יכלה להירדם. היו לה סיוטים, ובניהם חלומות היא הביטה מעבר לחלון, כמי שמחפשת את השלווה , אותה לא מצאה בחייה שלה. היא התהלכה בחדר, הסתובבה סביב המיטות בחוסר מנוחה מוחלט. היא הביטה באביגיל ובנעמה , שחרפו וישנו באותה מידה. היא חזרה למיטה במהרה ובתקווה שתמצא את שנתה.
והנה גם היא נרדמה.