החיפוש אחרי עצמי

כן, אז זאת אני.
אני המבולבלת, המחפשת אמת. אני שכבר לא מרגישה וחווה הכל בעוצמות חזקות של רגש כמו שפעם הייתי.
אולי התבגרתי? אולי כל השינויים שקרו בתקופה האחרונה הפכו אותי לכזאת.
אולי יש לי שקט? ואולי יש לי חוסר בחיות שפעם הייתה לי…
מה לעזאזל אבד לי?
זה החיפוש שלי אחרי עצמי. ואתם מוזמנים לקחת בו חלק.
כי אני מחפשת באמת.
ואני לא יודעת אם מה שהפכתי להיות הוא טוב או רע, אבל אני כן מרגישה דבר אחד בצורה חזקה – חסר.
והחסר הזה לא נעים לי, גורם לי לתחושת פספוס, כאילו אני רדומה והזמן עובר סתם כך.
כאילו הפכתי לחיות מהצד. כאילו אני חיה ליד החיים, לא חיה באמת.
וגם לא אכפת לי אם אף אחד לא יקרא, זה יותר בשבילי מאשר בשבילכם.
למרות שאני לא אומרת שזה יהיה רע אם למישהו יהיה משהו להגיד…אם מישהו יקרא את זה בכלל, כן? חח
אני לא יודעת להצביע על השינוי.
אני לא יודעת אם אמא שלי או הדודים שלי גרמו לי להיות כזאת. למרות שאני יודעת שיש להם חלק בלתי נפרד מזה. ואני יודעת שלפעמים עוטף אותי גל נוראי של עצב, ושל נטישה. של אכזבה, שכל כך מפחיד להודות בה. כל כך מפחיד להיות בנקודה החלשה הזאת, שכן, פגעו בי. ואני ציפיתי, רציתי, קיוויתי…ואתם איכזבתם.
ומה יש להורים ולכל המבוגרים האלה שחושבים שהם יודעים הכי טוב ואוהבים להיות הצד היודע הכל והחכם?
אם הם באמת היו יודעים הכל – הם היו יודעים שהם לא יודעים שום דבר…
הייתה להם לפחות איזו טיפת הבנה שהם לא באמת יכולים להבין מורכבות של אדם אחר.
אבל הם לא שם.
הם אוהבים להיות בצד הצודק והיודע, ולא באמת להבין אותי או לתת לי יד.
להשאיר אותי בבועה הבודדה הזאת, השחורה והאפילה, זאת שמחפשת וקיוותה, ואולי עכשיו כבר הפנימה שאין יותר למה לקוות…כי הם לא שם. ואולי אף פעם לא באמת היו.
והאשליה הזאת של "אמא" במוח שלי, שאולי הגנה עליי, עכשיו התנפצה.
וכשההכחשה נגמרת… ואתה מבין שאין אמא. יש, אבל אין. כי אמא הייתה מתקשרת לשאול מה איתי ואיך אני ישנה בלילה כשהיא יודעת שיש לי סיוטים, ואני לא ישנה בלילות, ולא מתרכזת רק בעצמה ובצומי שהיא רוצה לקבל. ילדה קטנה. וככה גם אתם, דודים . היה אמור להיות לכם אכפת ממה שאני עוברת בתקופה האחרונה.
ולמה לא קיבלתי שיחת טלפון שמאחוריה שאלתם "מה שלומך? איך השינה? משתפרת? את צריכה משהו? אוהבים אותך.." אבל במקום זה בחרתם להישאר בצד האחר, שרק מטיף לי על החיים, מה אני צריכה לעשות או להיות. ומה אני לא עושה נכון, ומה אני לא יודעת כי אני צעירה, ואתם מבוגרים…
אולי מבוגרת אני לא, ואולי אני לא יודעת הכל.
אבל דבר אחד אני כן יודעת – אתה לא יכול להטיף לבן אדם מה להיות ומה לא, כשאתה אפילו לא מראה לו דאגה או אהבה אחת אמתית וכנה.
אולי זה מה שעשה אותי כל כך בודדה בזמן האחרון, כל כך מסתגרת מאנשים . כל כך מרגישה שכולם כבדים עליי, ולמה אף אחד לא נותן לי את מה שאני צריכה באמת? למה אף אחד לא מחבק אותי סתם כך, חיבוק אמיתי? חיבוק שמכיל אותי עד הסוף. את כל החלקים שבי. למה אני מרגישה שהלכתי לאיבוד? ושאני צריכה לצאת לחפש אותי, ואין לי מושג איפה.?
והקשרים שלי עם אנשים הרבה פחות רגשיים מפעם..
ועכשיו, אני צריכה לצאת למסע…