החיים

ישבתי בצל עץ השקדיה, העלים נשרו אט אט ופגשו באדמה. הדמעות טשטשו את ראייתי במעט, אך לא היה לי אכפת. אף פעם לא חשבתי שאהיה קרובה כל כך אל המוות.
ידי קימטה את דף הנייר אשר היה בידי.
"שטויות. אף פעם לא היה לי סיכוי." מלמלתי וזרקתי את הדף על הדשא הרך. הרוח העיפה אותו רחוק ממני, והקלה התפשטה בגופי.
"את יושבת כאן כבר הרבה זמן." שמעתי את קולו מאחוריי. לא הגבתי.
הוא התיישב לצידי, אך התעלמתי. לא היה לי כוח להטפות המוסר שלו.
"הילי, בואי נחזור הביתה. אני אכין לך כוס תה, ונשב לראות סרט טוב." אמר והניח את ידו על רגלי.
"אני מעדיפה להשאר כאן." אמרתי והזזתי את ידו.
"את תתקררי."
"אני במילא גוססת." אמרתי בקול קר.
הוא נאנח. כרגיל, מיואש ממני.
הרי מי לא?
הוא קם והלך, ללא הסברים.
ואת האמת שהודתי לו על כך.
נשכבתי על הדשא הרך, ידיי עוברות עליו הלוך וחזור.
אף בן אדם לא מעריך מספיק את החיים, עד שהוא מבין שהוא הלך לאבד אותם. כולם לוקחים את החיים, את הנשימה הבאה, כברורה ומובנת.
הכי לגיטימי בעולם.
זהו, שלא.
אף בן אדם בריא לא יבין את משמעות החיים.
וכמה שאנחנו קרובים אל המוות.