החיים של אחרים – פרק 1

פרק 1
"5.. 4.."התחלתי לספור לאחור "2.. 1.. ו.." נשמע הצלצול כל הילדים יצאו מהכיתות יש למסדרון הרחב של בית הספר, אך לפני שאני יצאתי ניסיתי לאגור בי אומץ כדי לדבר עם טומי (שדרך אגב הילד הכי חמוד וחתיך בשכבה). עזרתי אומץ והלכתי לדבר איתו, השיחה התחילה בשאלה פשוטה: "הי, טומי תגיד. המורה ברחה לי לפני שהספקתי לשאול אותה…. אאממ… השאלה האחרונה שהמורה פתרה על הלוח לא הבנתי איך היא הגיעה לתוצאה שלה", ועוד לפני שהוא אפילו הספיק לענות משום מקום הגיעה ליה עם השיער הבלונדי המזויף שלה, היא פשוט באה תפסה ביד שלו והיא והחלויה שלה הלכו, ואני כמו טיפשה עמדתי קפואה במקום. "רונה… רונה…" הסתובבתי וראיתי את אלי (זה קיצור לאלינור), "אוו… היי אלי.." והיא ישר זיהתה את הפרצוף המבואס שלי, "היי.. מה קרה, מה זה הפרצוף הזה??", "הפרצוף הזה הוא תוצאה של ליה והחוליה שלה…" עניתי לה בקול כועס ורגזני בזמן אנחנו יוצאות מהכיתה, "אוי.. אל תשימי לב אליה היא כולה כדור צומי אחד גדול.. עם צבע בלונדיני…" אלי ניסתה לעודד אותי, ואת האמת זה עבד צחקנו מזה על שהתחיל השיעור הבא. בסוף יום הלימודים אני ואלי הלכנו לכיוון המכונית שלי והיה לא הייתה שם במקומה היה שלט שרשום עליו "אני אמצא אותכם" התקרבנו אליו ולמטה היה רשום משהו, אז התכופפנו כדי לקרוא מה כתוב, ומה שהיה כתוב זה "אכלתם אותה…האהאהאה" שאלתי את אלי: "מה זה אומר 'אכלתם אותה', כאילו בגלל מה?" לפני שהיא ענתה פתאום שקי קמח וביצים התפוצצו עלינו, שנינו רצנו להסתתר מאחרי מכונית וכשזה הפסיק קמנו וראינו את ליה, החוליה שלה ועוד כמה ילדים צוחקים עלינו ואז אלי אמרה: "זה מה ש'אכלנו'" ועשתה פרצוף מרוגז, ואני והיא מבלי לומר מילה ראינו את האוטו שלי מעבר לכביש, שנינו הכלנו לשם כאילו ראינו אותו וחשבנו על אותו הדבר, הוצאתי שני מגבות מהתיק שבתא המטען שלי הנחנו אותם על המושבים, התיישבנו ונסעתי מהמקום הכי מהר שיכולתי, בדרך עצרנו בבית של אלי, היא לקחה תיק עם בגדים, נעלים, מברשת וכסף מהבית שלה ואחר – כך עצרנו בבית שלי ואני לקחתי תיק עם אותם הדברים ונסענו לביתה של סבתא שלי שמחוץ לעיר. "אני כל – כך שונאת את הליה הזו.. אני פשוט באותו רגע רציתי ללכת אליה ולתת לה כאפה, לה ולכל המשתתפים ב'צחוקיה' הזו" אלי אמרה בקול מלגלג, ואני השבתי "אני לא הייתי נותנת רק כאפה הייתי נותנת גם.." "רונה!!!" ברגע האחרון הספקתי לעצור את המכונית לפני שפגעתי בכלב, ולמזלנו הכלב רק קיבל מכה קטנה ברגל, אז לקחנו אותו. כשהגענו לבית של סבתא שלי היא יצאה לקרתנו בשאלה "מה קרה? מי עשה לכם את זה?? אתן רוצות שאני ידבר עם המנהלת???", "לא, לא, סבתא זה בסדר רק עם אפשר שניכנס.." אמרתי לה, והיא הושיטה יד המכוונת לדלת. אחרי שהתלבשנו בזמן שסבתא שלי כבשה את רגלו של הכלב אני ואלי נכנסנו לאתר הכיתתי לראות עם המורה פרסמה משהו, ובמקום זה אנחנו רואות קישור "לתלמידים בלבד!" נכנסו וראינו וידאו שלנו בזמן שזורקים עלינו את הקמח והביצים, וסבתא שלי אמרה: " זה אתן אני לא מאמינה.. אז זה מה שקרה לכם, אני.." פתאום נשמעה דפיקה מהדלת……