החיים שלי מטורפים

היו ימים קשים בהם פגשתי בחורה נרקומנית במוסד שבו אני חייה, היא גרמה לי לדחף אמתי לסמים ולמוות סופי בעקבות הסאטלה הרגילה שלה ולחיי הקשים בהם אבא שלי נגע והרס את עתידי. אז נתתי לנרקומנית כדורי הרגעה ששמרתי בכיסי והיא נתנה לי בחזרה כדור מוות שישים קץ להכל, הבחורה אמרה שהתרופות ששמרתי לא ייהרגו אותי רק ירדים אותי.

לאחר כדור המוות הבוקר כעסתי נורא כי היו לי המון ימי דיכאון והנ"ל גם גרם לכך. צעקתי עליה כי הנני חיה, היא בקשה שקט ואמרה שתתן כדור מוות אחר. גם אותו לקחתי, אבל, שוב התעוררתי בבוקר, אז שוב חזרתי אליה, הפעם ביקשתי את כדורי ההרגעה שלי בחזרה, היא הציעה לי עוד כדור שאולי יהרוג אותי. אז מתוך 20 כדורי הרגעה קיבלתי בחזרה רק 6 כדורים בנוסף לכדור מוות נוסף. מדובר פה על כמה שבועות של דיכאון קשה. שוב התעוררתי בבוקר לאחר כדור המוות ואז הבנתי שאני צריכה עזרה פסיכיאטרית אז נסעתי למקום אשפוז פסיכיאטרי ראיתי את המקום ואת המטופלים, נבהלתי, גם דיברתי עם פסיכיאטר שאמר לי שהוא יכול לעזור לי בלי אשפוז וכך רציתי כי הגעתי למסקנה שבית החולים הפסיכי ואני לא קשורים וגם מוות אמתי לא ממש מעניין אותי כי אני מאמינה שנשמה שהתאבדה תצוף לנצח במעמקי הגהנום ותרחף או תתבע לעד בשרפה.

ללא גלגול נשמתה. אז חזרתי לבית המרפא שלי וגם קיבלתי מאימי את הספר "ציפור הנפש" וברגע שהבנתי שאני צריכה עזרה גם התרופות עשו את פעילותן וגם התחלתי קוראת את ציפו הנפש שלוש פעמים ביום כדיי להתאושש. ספר שמספר על הנשמה של כל אדם חי. נשמה שיש בה ציפור נפש הנוטעת רגשות רגשות שונים בהתאם למצב הרוח. ובימנו אנו אני מתקשרת עם הציפור ועם הרגשות שלי ואני נוטעת בי רגשות חיוביים גם אם רגש שלילי עלי, אני אני מטילה עלי המון חיובי כי הבנתי סוף סוף את הספר הפסיכיאטרי הילדותי והדיכאון העמוק עבר בעזרתי וכולי תקווה שלא ישוב ואולי אפילו אצליח לתקן את עצמי. כיום הבחורה הנרקומנית של בית המרפא עפה מפה בעקבות המון סמים ואני תפסתי סוף סוף את המציאות שלי והתאהבתי בה וככל שאנטע את החיובי בתוכי כך אשלוט לחיי כמו פעולת הכדורים ששמרתי לשעת חירום. הדיכאון שלי היה סבל ענק ורצון עז בלמות. וההרגשה שלי התבלבלה בי אבל מאז שהגעתי לביתי הנוכחי הבנתי שפה לא תמיד נותנים תרופות בזמן הכי נוראי לכן התחלתי לחסוך כדורים שתהיה לי רגיעה במצבי לחץ. זו הייתה התנהגותי בתחילת דרכי בבית המרפא. סלט גדול עשיתי ולפה הגעתי לאחר שנים של סמים בעקבות התעללות מינית שמעולם לא סיפרתי עליה בעוד אבי היה עדיין חי.

קוקאין שהוביל אותי לגג בניין בקומה 5 שממנו או נפלתי או קפצתי, אינני זוכרת ברוב סוטול, מצאוני ברחוב, הזמינו אמבולנס ופינו אותי. לאחר שהגענו לבית החולים הרופאים אמרו לאמא שלי שלא אחיה, לאחר זמן מה התעוררתי לחיים. חזרו הרופאים לאימי ושמחו איתה בהיותי חייה אך הורו לה כי לעולם לא אלך ברגל.

נכון להיום אני חייה בבית מרפא הקרוב לאימי, אני הולכת, אני נטולת סמים, מאני נעזרת בפסיכולוגית פעמיים בשבוע ובפסיכיאטרית במקרה הצורך.

כל משנותר לי להודות הם אלוהים, רופאים, אמא ומזל גדול