החיים קצרים מדי?

אני כבר בגיל הזה. הגיל שאי אפשר לעבור בשתיקה.. הגיל שבו כולם נועצים בך עיניים ולא מרפים. הגיל שבו ההורים דוחקים בך – לכי תמצאי אותו.. הגיל שבו הסבתא עושה לך מצפון 'נוו ככה? בגילי את עושה לי את זה? אני רוצה להספיק להכיר אותו. לפחות זה.. תביאי קצת נחת'.. הגיל הזה שהאחות הקטנה כבר קונה שמלה 'כדיי שזה ייתן לך מזל' – כך היא אומרת 'אם אני אקנה שמלה, כבר יבוא החתן'.
30. חתיכת גיל.. אהה?!
זהו, לפי הסטיגמות אני זקנה רווקה חסרת חיים.. ליום ההולדת ה31 יביאו לי זוג חתולים, כאות על כך שלא מצפים ממני לכלום. בשבילם אני קלון.
עד שאני לא מביאה חתן, אני לא מוצלחת בכלל- למרות שעשיתי כל כך הרבה.
אני?לא מוצלחת?!
הם לא זוכרים איך הם היו גאים בי כשאני, הבת הגאונה והמוצלחת חזרה עם תעודת הצטיינות מהתיכון.. או כשהתקבלתי ללימודים גבוהים, אי שהיה לי כבר 2 תארים בגיל 25..
תמיד הם יזכרו את התפל..הם יתמקדו רק בדברים שבהם אין להם יכולת השפעה.. כי מי הם שהם יבחרו לי את האהבה?
אני לא רוצה שישבר לי הלב. וזה לא שלא ניסיתי. יצאתי בגיל 20 וגם 22.. הכל נגמר בבכי.. תמיד נתתי להם את הלב- והם? הם לקחו אותו, שברו, ניפצו לרסיסים והלכו..
ומי היה צריך לבנות הכל מחדש? אני. אני זו שהייתה צריכה לאחות את הקרעים, להדביק על סלוטייפ חזק חזק, שכלום לא יתפרק שוב.. הייתי צריכה לבנות הכל שוב. את הביטחון, את האמונה והאהבה שלי לעצמי.
לא רוצה את זה עכשיו..החיים קצרים מדי מכדיי לכאוב כל הזמן.. אתם לא חושבים?