הרי את מקודשת לי- פרק 2

אתה יודע מה אני עושה ב-7 בבוקר? מעירה את הילדים. כי ענבר העצלנית לא מעירה את עצמה (וכנראה השעון מעורר שלה בנייד גם לא חזק בזה), ואליה יכולה לישון כמו בול עץ. אבל שיר דווקא מתעוררת מוקדם אבל היא לא אוהבת לקום מהמיטה. באילו ילדים התברכתי? לפחות אבי בבית עדיין. אבל מה הטעם? גם הוא ישן.

כמה שעות אחרי ששלחתי את הילדים לבית ספר, חברה מאוד טובה וותיקה שלי באה לבקר בהפתעה! היא באה מנתניה עד להרצליה, איזו השקעה. אז ברגע שפתחתי את הדלת זה הלך ככה:
אני: "טלי! איזה קטע!"
"אורית!!" (דרך אגב, קוראים לי אורית.)
"מה נשמע?"
"הכל אחלה, מה איתך אוריתל'ה?"
"את יודעת, החיים."
"אני יכולה להיכנס?.."
"או! כן בטח, תרגישי בבית."
התיישבנו בסלון והיא הסתכלה עליי. זה היה קצת מלחיץ, אז ניסיתי לא להסתכל עליה בחזרה. אבל זה היה פשוט קשה!
"אז אורית, איך הילדים?"
"או! מדהימים, מדהימים. איך שלך?"
"אני אפילו לא נשואה מאמי מה יש לך? את לא זוכרת?"
"את לא מבינה, בזמן האחרון אני פשוט לא זוכרת דברים.. הילדים על הראש שלי, אבי על הראש שלי, אימא שלי על הראש שלי, אני מרגישה כל כך מרוסקת."
"אני מבינה אותך, גם ההורים שלי עכשיו בפנסיה, ואני צריכה לעזור בתשלומים לבית אבות, והם גם מצפים ממני לנסוע אליהם פעם בשבוע והבית אבות שלהם נמצא פה בהרצליה. אז חשבתי לבקר אותך."
הנה האפשרות שלי. שתהיה לי חברה בהרצליה. אני בעיקרון ילידת נתניה, ואני גרה פה מאז החתונה שלי ומאז לא התחברתי לאף אחת.
"יא, איזה קטע?! הא?! אז תגידי, בא לך שבדרך לאימא ואבא תעצרי אצלי לחצי שעה?"
"בטח למה לא?"
"אחלה! אבל רק שהילדים בבית ספר אוקיי?"
"אחלה. אני חייבת ללכת כבר להורים שלי אז בי."
"בי!"
ליוויתי אותה לדלת והיא הלכה.
אני מתה על טלי, היא החברה הכי טובה שלי. חוץ מהבנות שלי כמובן…