החיים ע”פ מור… פרק 1-

פרק ראשון-
השנה הזאת הייתה שנה מסובכת בשבילי, מלאה בהפתעות,חוויות, כיף אבל גם המון כאב וסבל…
הכול התחיל ביום הראשון של החופש הגדול, ביום ההוא עברנו דירה. אני זוכרת כמה בכיתי יום לפניי במסיבת פרידה שארגנו לי החברים, זה היה בעיקר דמעות של עצב, אבל להם אמרתי והראתי שזה דמעות של התרגשות. המשאיות הגיעו כבר בשש בבוקר והארגזים היו מוכנים כבר שבוע לפניי, ההורים שלי הם מסוג ההורים שאוהבים סדר וארגון. התחילו לרוקן לי את החדר מחפצים ולהעביר למשאית, אז ביקשתי בינתיים לצאת לסיבוב, להיפרד מהשכונה. התקשרתי לחברה הכי טובה שלי, אור, ביקשתי ממנה שתפגוש אותי עוד 10 דקות בתחנת אוטובוס של רחוב 'חבצלת', היא אמרה שהיא גם רצתה להיפגש איתי ושהיא חייבת להביא לי משהו. כל הדרך נזכרתי בכול השנים שלנו ביחד ולא הפסקתי לבכות, לא ידעתי איך אצליח לשרוד בלי החברים שלי. אהבתי את תל אביב, לא רציתי לעזוב אותה, אבל אבא קיבל עבודה חשובה בעיר ליד וההורים החליטו שאם כבר אז עדיף שנעבור דירה, למזלי אנחנו עוברים לעיר ממש קרובה – ראשל"צ, אמא אמרה שאין לי סיבה להיות עצובה, שאני תמיד אוכל לבוא לבקר כי זה ממש קרוב, לא הקשבתי לה, כולנו ידענו שהכול ישתנה, אבל אפחד לא ידע עד כמה… אחריי 10 דקות בערך כבר הגעתי לתחנת האוטובוס שאני ואור קבענו להיפגש, היא לא הייתה שם,ישבתי וחיכיתי.עברו 20 דקות והיא עדיין לא באה, כל חמש דקות התקשרתי, לא הבנתי למה היא לא מגיעה, אולי נרדמה ושכחה או סתם הבריזה, אבל בחרתי לחשוב שלא, זה לא מתאים לה והיא לא הייתה עושה את זה. עברו עוד 10 דקות, אמא התקשרה ואמרה שעוד שעתיים אנחנו יוצאים, אמרתי לה שאני אגיע אפילו לפני, הייתי בטוחה שאור כבר לא תבוא. קמתי ללכת ובדיוק אז שמעתי צרחה "מור, חכי !", הסתובבתי חזרה וראיתי את אור רצה לעברי, היא החזיקה ביד שקית והשתדלה לשמור עליה תוך כדי הריצה. כשהיא הגיעה, היא לא הפסיקה להתנשם, ספורט אף פעם לא היה הצד החזק שלה, היא ישבה על הספסל וניסתה להסדיר נשימות. אחריי 5 דקות היא נרגעה וחיבקה אותי כל כך חזק שאחר כך נחנקתי, כמעט בכיתי שוב, אבל התאפקתי, לא רציתי להישבר מולה, ידעתי שגם היא לא תעמוד בזה. אהבנו את תחנת האוטובוס של רחוב 'חבצלת', קראנו לו המקום שלנו, זה היה מקום נטוש, כבר כמה שנים שלא עבר שם אף אוטובוס, אהבנו להיפגש שם כשרצינו לדבר על דברים חשובים או אישיים, אהבנו את השלווה, הרוגע והשקט שבמקום. אחריי 10 דקות היא הרפתה קצת אבל תפסה אותי, כמוני, גם היא עדיין לא השלימה עם העובדה שעוד פחות משעתיים אנחנו נפרדות. היה שקט מוחלט, כל אחת לקחה את הזמן כדי לעכל את המצב, ידענו מה כל אחת מרגישה גם בלי לדבר. הייתה אווירה של דיכאון, זה לא התאים לנו, במיוחד לאור, היא הייתה החייכנית והעליזה מבינינו, כשאני הייתי עצובה היא תמיד הייתה לצידי כדי להחזיר לי את החיוך לפנים. הכרנו מגיל 0, האמהות שלנו הכירו בבית החולים, הן היו שותפות לחדר, הן שמרו על קשר גם אחריי הלידה והפכו לחברות הכי טובות. הן רשמו אותנו לאותם מעונות ולאחר מכן לאותם גנים, ואז גם לאותם בתי ספר, אין דבר שאני לא יודעת על אור ולהפך, אנחנו מספרות אחת לשנייה הכול,לטוב ולרע. דיברנו בערך שעה וחצי, הפרידה הייתה קשה, תמיד שנאתי פרידות. התחבקנו חיבוק אחרון ואמרתי לה שאני אבוא לבקר עוד השבוע ושמזל שסבא וסבתא שלי עדיין גרים פה, כי, ככה אני אוכל לישון פה בסופי שבוע, היא אמרה שאני תמיד אוכל לבוא לישון אצלה ושהיא תתגעגע אליי המון, אני לא זוכרת מי מאיתנו בכתה ראשונה, אבל באיזשהו שלב כבר לא הצלחנו להתאפק. זה אולי נשמע קצת מוגזם, כי, נכון שאני לא עוברת לארץ אחרת, אלא רק לעיר הסמוכה, אבל החברות שלנו היא משהו מיוחד שאי אפשר להסביר במילים. לבסוף, נפרדנו, כל אחת פנתה לצד אחר של השביל. אחריי כמה דקות, שעוד לא הספקנו להתרחק הרבה אור צעקה אליי "חכי מור, שכחתי משהו", חזרנו לתחנה, "שכחתי להביא לך את זה" אמרה והגישה לי את השקית שאחזה עד עכשיו, נזכרתי שהיא שמרה עליה כשרצה לעברי ממזמן. "מה זה ?" שאלתי ולקחתי את השקית, "מתנת פרידה ממני " היא התרגשה קצת "תודה, לא היית צריכה" התרגשתי גם וכמעט שפתחתי את השקית במקום, "לללא" היא כמעט צעקה "תפתחי את זה בדרך, זה יעביר לך את הזמן ואת הנסיעה בחיוך, אני בטוחה", התחבקנו ונפרדנו בפעם האחרונה. אחרי 10 דקות הליכה הגעתי לבית, לא הייתי צריכה להיכנס אפילו, כולם כבר חיכו לי בחוץ וההורים נראו מודאגים, "מתוקה איפה היית ?" אמא קראה מבוהלת, "הלכתי להיפרד מאור" עניתי בקושי ונכנסתי לאוטו, רציתי רק לפתוח את המתנה ואז לישון עד שנגיע. הייתי בת יחידה, ככה שתמיד בנסיעות לא היה לי מה לעשות חוץ מלישון… אבא דיבר עם נהגי המשאיות והסביר להם לאן להגיע במקרה ויאבדו אותנו על הכביש, בינתיים אמא התקדמה לעברי וידעתי שהיא תרצה לדבר איתי על הרגשות שלי בגלל המעבר, אני מאוד אוהבת את אמא שלי, אבל בתור פסיכולוגית היא מצליחה לעזור לכולם חוץ מלי. היא נכנסה לאוטו ליד כיסא הנהג והסתכלה עליי מהמראה, ראיתי שהיא חיפשה איך להתחיל את השיחה ולבסוף היא אמרה "טוב, תראי מתוקה, אני יודעת שאולי את לא רוצה לדבר על זה, אבל אני רוצה. אני רואה שהמעבר קשה לך ואני רוצה שתדעי שלא רק לך.. גם אני ואבא משאירים מאחור אנשים שחשובים לנו, אבל אני בטוחה שכמונו, גם את עוד תצליחי למצוא דרך להסתדר ולהתמודד, אני מבטיחה שתוכלי לבוא לבקר לפחות פעמיים בשבוע או לישון פה בסוף שבוע, אוקיי ?" בניגוד לשאר הפעמים שבהם אמא ניסתה לעזור לי במשהו, פה גם היא עוברת את החוויה הזו וגם היא מנסה להתמודד איתה. "אוקיי" אמרתי וידעתי שהיא ציפתה לנאום חושף רגשות, אבל הפעם החלטתי להדחיק את זה. אבא סיים לדבר עם הנהגים ונכנס גם הוא לאוטו, הוא הבין שפירושו של השקט הוא שכבר ערכנו שיחה בעניין והחליט לא להתערב. יצאנו לדרך ואחריי חמש דקות החלטתי לפתוח את השקית היה בפנים פתק ברכה ארוכה מאור, קראתי אותו והשתדלתי שלא לבכות, היה כתבה שם בדיוק מה שעבר גם עליי, אחר כך הוצאתי מהשקית אלבום גדול, העטיפה שלו הייתה מלאה בתמונות שלי ושל אור, מגיל 0 ועד אתמול בערב, במרכז הכריכה היה כתוב בגדול 'מור ואור' והיו שם תמונות שאפילו אני לא הייתי מודעת לקיומן, באותו רגע רציתי להגיע לבית החדש רק כדי להניח את האלבום על השידה שתהיה ליד המיטה, אחרי כמה זמן נרדמתי וכשהתעוררתי כבר היינו במגרש החנייה של הבית החדש, זה היה בית פרטי, אהבתי אותו, דומה קצת לבית הקודם אבל היה יותר יפה. נכנסתי ישר בלי לומר מילה, בגלל שהייתי בת יחידה אז ידעתי שהחדר הגדול עם מיטת הנוער הוא שלי, הדבר הראשון שעשיתי היה להשים את האלבום תמונות על השידה שבאמת הייתה ליד המיטה, אחרי זה נחתי על המיטה ונרדמתי שוב. כשהתעוררתי היה 11 בלילה, מסתבר שהייתי ממש עייפה, התפלאתי לגלות שאני מתמצאת דווקא בסדר בבית ולא מתבלבלת יותר מדי, הייתי רעבה וכשנכנסתי למטבח חיכתה לי על השולחן צלחת מכוסה ומעליה פתק "מקווה שיהיה לך טעים, אוהבת, אמא !" חייכתי לעצמי, שמחתי לגלות שאמא שלי מכירה אותי יותר טוב ממה שחשבתי, הורדתי את הכיסוי מהצלחת וראיתי את המאכל האהוב עליי ביותר, אורז עם תפוחי אדמה וקצת סלט, הרגשתי אשמה שגם אחריי הדרך הארוכה אמא עדיין עמדה במטבח ובישלה בשבילי את האוכל שאני הכי אוהבת בעולם. אמא אהבה להכין מלא מאכלים מורכבים, אבל דווקא הארוחה הפשוטה ביותר הייתה האהובה עליי, מגיל קטן סבתא שלי נהגה להכין לי כזאת ארוחה ישר שחזרתי מהבית ספר אל הבית שלה ושל סבא. הרגשתי צביטה בלב, של געגועים, לא הפסקתי לחשוב על החברות שלי וידעתי שייקח לי זמן להתרגל. כשסיימתי לאכול עליתי חזרה לחדר, הדלקתי את הטלפון וגיליתי 10 שיחות שלא נענו, 5 מחברות שונות, 2 מסבתא ו-3 מאור, התקשרתי אליה היא לא ענתה, שלחתי לה הודעה, כתבתי לה שאהבתי מאוד את המתנה והתרגשתי המון, שאני כבר מתגעגעת אליה ואוהבת הכי שבעולם, הוספתי תמונה של האלבום על השידה והתנצלתי שלא עניתי כי נרדמתי, אחריי כחצי שעה שהיא עדיין לא ענתה, הנחתי שהיא נרדמה כבר והתארגנתי לשינה גם, רק אז הבחנתי כמה ההורים שלי השתדלו שהחדר החדש יהיה דומה לישן, הוא היה אפילו גדול ויפה יותר, הקירות היו בצבע סגול לילך, האהוב עליי, הארון בצבע דומה ובלבן, אותו דבר גם השידות והמיטה, אלו צבעים שנתנו לי שקט והרגיעו אותי, ובאווירה של געגוע נרדמתי.