החיים לא קלים

"קים, רדי לאכול!" קראה לי אמי מהמטבח בקומה הראשונה. "אני כבר באה, אמא" קראתי בחזרה. כשירדתי סוף- סוף למטבח מצאתי את שולחן האוכל ערוך לשלושה אנשים, במקום שניים. "אההה…אמא… אני חושבת שהתבלבלת, שמת צלחת אחת יותר מדי…." צחקקתי בכוונה להסתיר את החשש שאמא לא התבלבלה. וכמו שחשבתי- היא לא התבלבלה. "היום תבקר קייטי, מהעבודה שלי. את כבר פגשת אותה, את לא זוכרת?". למרות שזכרתי, ואפילו טוב, עניתי: "לא…" אמא התפלאה ובדיוק נשמע צלצול פעמון השער. זאת הייתה קייטי. אמא וקייטי עובדות באדריכלות, וכל זמן הארוחה אמא לא הפסיקה לדבר על הכנס שעומד להתקיים בחו"ל, ושהיא עדיין לא מאמינה שהן הוזמנו לשם כאורחות כבוד. אבל היא מאוד דאגה לי, אני לא טסה לחו"ל לכנס המשעמם, אני נשארת בבית עם דודה ניקי. אמא הציעה לי להצטרף לנסיעה, אבל סירבתי. אבא שלי מת כשהמטוס שהיה עליו התרסק, ללא כל ניצולים, מאז אני לא עליתי יותר על מטוס. כשאמא הייתה על סף דמעות מהדאגה, ניסיתי לעודד אותה: "אבל אמא, זה רק שלושה ימים…." ואמא ענתה לי: "אני יודעת, אני פשוט דואגת, זה הכל….".

היום אמא טסה, ולא הפסקתי לבכות בבוקר, אבל בלי שאמא תדע, לא רציתי להדאיג אותה. אחרי שיצאה לנמל התעופה, דודה ניקי הדליקה את הטלוויזיה על חדשות והתחילה לבשל במטבח. "אני מקווה שאת אוהבת פסטה, כי זאת ארוחת הערב שלנו היום." אני אוהבת את דודה ניקי, היא תמיד יודעת מה אני אוהבת, אפילו יותר ממה שאמא יודעת. "ניקי, אני פשוט מתה על פסטה!" חייכתי לעברה והיא קרצה לי. עליתי לחדר שלי, ונרדמתי. אחרי חצי שעה ניקי העירה אותי וקראה לי לרדת לאכול. כל מה שאמרתי היה: "תודה, דודה, אבל אני כבר לא כל כך רעבה… אני רוצה לישון…" ואז נרדמתי שוב.

בבוקר, התארגנתי לבית הספר, ושמעתי את דודה ניקי מדברת בטלפון עם מישהו. כל מה ששמעתי היה: "כן……כן……ברור שלא……לא, אני לא יכולה לספר לה, במיוחד לא לפני שהיא הולכת לבית הספר, זה יהרוס לקים את כל היום…….לא…..טוב……אני אספר לה בצהריים, אין לי ממש ברירה, נכון?……טוב, ביי…." היה ברור שמדובר עלי, אבל לא שאלתי. בבית הספר ילדים התחילו להסתכל עלי במבטים עצובים, ואפילו אמרו לי דברים כמו "אני מצטער" "אני משתתפת בצערך" "הכל בסדר? זה בטח ממש עצוב כש….טוב, את יודעת…." אבל לא ידעתי, על מה כולם מדברים???? ומי אלה בכלל??? אין לי בכלל חברים בבית הספר, ומי אלה שפתאום ככה באו לדבר איתי? אני לא מכירה אותם, לא באמת. בצהריים דודה ניקי חיכתה לי עם הודעות חשובות, ששינו לי החיים. היא התחילה: "תראי, ניקי, עברת את זה פעם אחת, ואני ממש מצטערת שזה קורה לך שוב, אבל…. אמא שלך לא תחזור ביום רביעי…."
"אז מתי היא תחזור" שאלתי
"היא לא תחזור…." השפילה ניקי את מבטה
"אז מתי היא כן תחזור?" דרשתי לדעת "ביום חמישי? שישי? בשבוע הבא? עוד שבועיים?" התחלתי לבכות, כי אני הבנתי למה התכוונה דודה ניקי כשאמרה שהיא לא תחזור. אבל עדיין סירבתי להאמין שזה נכון, ושזה באמת קרה.

עבר שבוע מאז התאונה שגרמה לי להיות יתומה. לא הלכתי לבית הספר, נשארתי בבית, וחיכיתי כל יום לדודה שתחזור מהעבודה. כשהיא חזרה היום הביתה היא התחילה לשאול אותי שאלות על איך אני רוצה לעבור את תקופת האבל, על השבעה, וגם את מי להזמין. כל מה שעניתי היה: "דודה, אני לא רוצה שום אירוע לכבוד אמי, זה רק יקשה עלי, בהרבה, ואפילו עוד יותר הרבה אחרי שגם אבא חסר לי…" ודודה ניקי עזבה את חדרי בהבנה שהיא לא רוצה להכביד עלי.

עברו כבר חודשיים מאז מות אמי ולדודה חדשות חשובות עבורי, זה לפחות מה שאמרה לי בבוקר, עכשיו אני מצפה בקוצר רוח לחדשות החשובות מפי דודתי, למרות שאמרה שאלה לא חדשות שאוהב במיוחד….ודודה יודעת מה אני אוהבת…. שמעתי את הדלת נפתחת וישר קפצתי על ניקי ותקפתי אותה בשאלות: "איך היה בעבודה? משהו חשוב? ומה רצית לומר לי? את יודעת, ה'חדשות החשובות' שארת בבוקר? מה יש? זה משהו ממש ממש רע? או רק קצת?…." ניקי הסתכלה עלי ואמרה "אני אספר לך את ה'חדשות החששובות' ואת תחליטי הד כמה זה רע, מוסכם?"
"כן" עניתי בצפייה, ובידיעה שהיה עדיף לי בלי החדשות האלה, לא חשוב מה הן.
"את עוברת לפנימייה לימודית." אמרה דודה ניקי.
"מה?! לא, אני לא רוצה!" התווכחתי.
"אני מצטערת, אני לא יכולה לעשות כלום בנוגע לזה, כך העירייה החליטה. או זה, או ללכת לבית יתומים….." ידעתי שדודה עשתה את הבחירה הטובה ביותר בשבילי כשבחרה בפנימייה.
"את עוד תראי שיהיה לך כיף. וגם יהיו לך חברים…." דודה ניקי חייכה חיוך מנחם, שלא ממש עזר במשהו….טוב, אולי קצת….

"הכול ארוז?" שאלה אותי דודה ניקי, כמה דקות לפני שהיה עלי לצאת לכיוון הרכבת. "כן" עניתי לה. "אני אשלח לך דמי כיס כל שבוע. 20 ש"ח."
"תודה, דודה ניקי"
"אין בעיה, קימי'לה…" חייכה אלי דודה. "טוב, נראה לי שאת צריכה לצאת…."
"כן…" עניתי במשיכת כתפיים.

הפנימייה הזאת ע-נ-ק-י-ת-! יש בה הכל! מעונות- בנים ובנות, 2 בריכות, 4 אולמות ספורט, 8 כיתות מעבדה, בניינים של כיתות לימוד, חנויות, קיוסקים, חוגים, מסעדות…. כמו עיר קטנה עם שותפים לחדר. לשותפות שלי קוראים אליאן וג'יין. אנחנו עושות כמעט הכל ביחד! דודה צדקה, באמת כיף לי כאן. לא חסר לי כלום! טוב, חוץ מציון מעל 90 בביולוגיה…. אבל חוץ מזה, יש לי ה-כ-ל-! אפילו חבר… ואני לא מאמינה שבהתחלה זה נראה לי כמו אחד הסיוטים הכי גדולים שלי שעומד להתגשם.