החיים הרעים

למה אף אחד לא מבין? למה אף אחד לא מסוגל להקשיב? מה שעובר עליי הוא כל כך נורא ואי אפשר בכלל להכחיש…
אני כל כך בודד ועצוב אחרי 4 שנים של סבל וכאב שנובע ממגוון סיבות ועדיין, אף אחד בסביבה הקרובה שלי לא מצליח להבין אותי.
והקטע הכי אירוני הוא שהם עוד מעזים לומר ברוב חוצפתם שהם מבינים, סליחה? כשאני בא ומספר ששיברון לב ואובדן של אהבת חיי ריסק אותי לגמרי ואתם אומרים לי בקור שזה שייך לעבר או מתעלמים מזה זה לא נקרא להבין, זה נקרא להתעלם ולהשפיל…
כשהכו אותי בילדות ואז באה סבתא שלי ואומרת שזה בסדר להרביץ לילדים זה לא הוגן, זה אפילו מרושע, לא משנה כמה היא טוענת שהיא בעדי לעשות דבר כזה זה לצאת נגדי ולרמוס את הכבוד המועט שעוד נשאר לי. כעת אני שונא אותה ולא אוהב אותה יותר, מה זה צריך להביע?
כשאבא שלי מחייב אותי לנהוג למרות שאני בחרדות ולא מסוגל, זה לא נקרא להבין, זה נקרא ללחוץ ולהפחיד, זה נקרא לא להתחשב…
ואיך מצפה ממני בן אדם משוגע ודפוק שכל חיי רק הרביץ לי וקילל אותי ובאופן כללי זלזל בי ובתחומי העניין שלי ולא היה שם בשבילי אף פעם לאהוב אותו רק בגלל שהוא "משתדל", אני הייתי צריך להתקשר למשטרה ולגרום לו ללכת לכלא ביום שבו הוא זרק עליי גוש גבינה רק כי התעצבנתי על זה שהוא צועק עליי סתם – אז היה הרבה יותר טוב, בלי הנוכחות המעיקה שלו.
ואמא שלי שאומרת בזלזול שהאהבה של חיי שייכת לעבר, אהבה שכל כך משפיעה עליי וגורמת לי להרגיש קיים, אהבה שהייתה הדבר הטוב היחיד שקרה לי במשך שנים – איך אני יכול לקבל את זה?
אני אוהב אותך, אמא, אני אוהב אותך מאוד, אבל את לא יכולה להמשיך לפגוע בי ולטעון אחר כך שאת עושה את המיטב על מנת להבין אותי, מזה עולות שתי אפשרויות: האחת היא שאת לא עושה דבר והשנייה היא שאת עושה דברים אבל את בחיים לא תצליחי להבין כי את מקובעת ואטומה מידי…
איך יכול להיות שדווקא בקרב המשפחה שלי אני מרגיש כל כך מאוים ולא שייך, אני תמיד נכנס לסרטים ולהתקפי זעם וחרדה בגלל המשפחה שלי וזה לא אמור להיות כך. אני אמור להיות בטוח בבית ובקרב המשפחה, לא? כנראה שהחיים שלי עד כדי כך רעים, או שהם אנשים לא טובים – במבחן התוצאה אלו שני הדברים יחד, החיים הרעים והמשפחה הלא טובה.
ודרך אגב, יכול להיות שהמשפחה טובה (והסיכוי לכך מאוד קלוש) אבל לי היא לא מתאימה ולא תתאים לעולם, לכן אני מרגיש שכל כך נדפקתי וסבלתי מחוסר מזל משווע – אני מוקף באנשים קרים, שיפוטיים וחסרי הבנה כלפיי והם כופים את עצמם עליי ומעזים לטעון שהם מבינים, אבל מה הם יודעים בכלל, הא?
מה הם יודעים על לסבול מתסמונת אספרגר למשך כל החיים ורק לאחר שכל חיי החברתיים נהרסו באשמת זה להתאבחן רק בגיל 19 כי ההורים שלי לא ראו את זה למרות שזה היה ברור כל כך שיש לי בעיות חברתיות?
מה הם יודעים על לאבד כל חבר וכל אהבה שאי פעם היו חשובים לי בגלל סיבות שטותיות ובגלל פחד וחוסר וביטחון, זה אוכל אותי מבפנים…
מה הם יודעים על לסבול מיחס משפיל בערך בכל מסגרת שהייתי בה בין אם זה בית הספר או הצבא, מה הם יודעים על להרגיש דחוי, מושפל ולא מתאים לעולם הזה, להרגיש דפוק ועלוב ולשנוא את עצמי, מה הם יודעים?
ואז הם אומרים לי שהם יקשיבו למטפלת שלי אם היא תדבר איתם אבל אני לא יכול לסמוך על זה בגלל שלמטפלת הקודמת הם לא הקשיבו והם מתכחשים לה ולמה שהיה כל הזמן כמו איזה שני טיפשים (אני יודע שזה נראה רע לדבר עליהם ככה, אבל כך ההורים שלי מתנהגים).
נמאס להיות תלוי באנשים שרק מזיקים לי, באנשים שאני לא אוהב ולא מסוגל להסתדר איתם, הלוואי והמצב היה אחר אבל זה כבר לא יכול לקרות, אני יכול רק לחלום בעוד אני מתדרדר והמצב הולך ומחמיר. התקוות הולכות ונמוגות ומה כבר יש לעשות מלבד לחלום ולדמיין? רק הכתיבה עוזרת לי לפרוק את כל הכאב החוצה והמוזיקה עוזרת לי לחשוב על דברים אחרים, אבל בסופו של דבר אי אפשר להתחמק מהעובדה שהחיים שלי הם רעים ושכל כך הרבה דברים איומים ולא הגיוניים קורים לי באופן קבוע – אין לי על מי לסמוך מלבד על עצמי, אני מיואש מאוד וחלש מבחינה נפשית לאחר מכות רבות שספגתי בחיי בכל מצב אפשרי כמעט ובכל זאת אני רוצה לנסות להילחם, אני מקווה שזה בכלל אפשרי כי אני מתחיל להתייאש ולאבד תקווה – וכשמאבדים תקווה רק דברים נוראיים יכולים לקרות, אני חייב להאמין ולהילחם עד שאני אנצח אבל האם אני באמת מאמין ועד כמה עוד אפשר להאמין?…