החיים הפרועים שלי-פרק ראשון

זוכרים שפרסמתי את הרעיו על האישה הדתיה האלכוהול ותורת ההצטלבויות וכול זה? אז ככה קואים לספיר והנה, פרק ראשון!
~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק ראשון: אמה- ביחד
התיישבתי על הספה עם שלושת ילדי, הכנסתי את שולי חצאיתי האפורה וכמעט חסרת הצבע מרוב כביסה מתחת לירכיי, ביתי, דבורה, בת הארבע-עשרה חייכה למראי המחייך, ביד אחת חיבקתי אותה והצמדתי אותה אלי בחיבוק, חצאיתה הוורודה נראתה חיה יותר מתמיד על רקע הספה, חיוכה מלא החיים הזכיר לי שאני לא הייתי כזו כלל. הייתי כנועה לחוקי הבית, לחוקי המשפחה, הייתי חייבת לענוד צלב, ללכת באותה הדרך שסללו לי. עד ש… ליבי התכווץ ומצמצתי.
"הכול בסדר אימא?" שאלה אותי דבורה. הנהנתי.
"ומה איתנו?" שאלו שני התאומים בני ה11 מעברי השני. חייכתי. יחזקאל ויוחנן, זוג תאומים שובים ובהירי שיער וכהי עיניים, שניהם זהים לחלוטין, כמעט ואי אפשר להבדיל ביניהם. רק צורת השיער מבדילה, שיערו של יוחנן טיפה יותר…. מדובלל?
צחקתי בחדווה והפניתי לעברם את ידי הפנויה, שניהם נכנסו פנימה והתחככו בבד הגס של החולצה.
"זו לא חולצה נעימה" רטן אחד מהם.
"תתמודדו! מעצבנים" מלמלה דבורה.
"תפסיקו לריב חברים!" קראתי ושחררתי אותם. שלושתם גנחו והתמקמו על הספה בצבע השנהב הדהוי מקצת, מרוב אולי… שחיקה?יושן?
רכנתי אל עבר השולחן ולקחתי ממנו במהירות מין אלבום ישן, מחא באבק,ועל כירכתו תמונה שלי ושל אחותי לפני 20 שנה, כשהייתי בת 22. נאנחתי. כול כך הרבה זיכרונות, יותר מידי, הכאב בעובדה שאז הייתי שונה יותר, אנרגטית יותר, בעלת גבולות הרבה יותר פתוחים. הרבה יותר משוחררים. החיים האלו, שהתחילו כבר מלפני אלפי שנים בשבילי הם מין כלא שמח שלא נותן לי לברוח, לטובתי. אני חייבת להגיד שאני מאוד מתגעגעת לאותם זמנים, היה בהם משהו הרבה יותר נחמד ויפה מאשר חיים מסורתיים. ולמרות שהחיים עכשיו מאוד נוחים לי, וכולנו משפחה אחת גדולה ונעימה… עדיין יש בי רצון לברוח,לפרוח ולצמוח מעבר למה שהחיים האלו מאפשרים לי.
העברתי את ידי על כריכת העץ הגסה והמאובקת, ידי, מלאת האבק, השאירה מין שובל נקי על האלבום הישן, שחשף שני חיוכים דומים כמעט, למרות שעכשיו אנחנו שונות אחת מהשנייה מאוד, אפילו אז! עדיין היה בינינו משהו משותף, מה שעכשיו משום מה התפוגג. אני בישראל, יהודיה מעבר לקו החילני,ואפילו הקו המסורתי דתי, והיא נוצריה כמו שהיא נולדה, עובדת באמריקה, ונשואה לכומר.
פתאום חייה נראו קורצים יותר מידי אליי. נאנחתי וניערתי את ראשי.
"מה קרה?" שאל דבורה בדאגה, שיערה החום גלש על מעבר לכתפייה שגלים יפים ועשירים, ופוני מדורג כיסה את עיניה הימנית, עינה השנייה הייתה בצבע שחור עשיר, כמוני. נאנחתי.
"הכול בסדר מתוקה" אמרתי במים עצב מהול בהקלה והנחתי את האלבום על ברכיי. העברתי את ידי על שאר כירכת האלבום וחייכתי.
"זו אני" אמרתי לאחר נשימה עמוקה, כול השנים האלו התאפקתי שלא לספר להם דבר,אבל עכשיו? הגיע הזמן שהם ידעו משהו עליי, כי בשבילם הייתי אימה לא צד משלה במפחה, אלא אך ורק א שתפקידה לטפל, להאכיל ולאהוב. אבל אני לא מסכימה בזה. אני רוצה שהם יאהבו אותי גם כחברה ויבטחו בי, ושיאמינו בי. וגם שיקירו את משפחתי שהכניסה אותי אל החיים הדתיים האלו בתור עונש על היותי מאוד פרועה וחסרת גבולות. ה הכניסו אותי אל תוך עולם מלא בחוקים שבלבל אותי בהתחלה, לא שעכשיו לא, אבל הם התחילו לסגור עליי במהירות ולחנוק אותי. אם החוקים ואם ההורים. לא יכולתי ככה, עד שנכנעתי. והגעתי למצב הזה. רציתי שהילדים שלי ידעו על משפחתם מהצד שלי, למרות שמשפחתי אינה רוצה שום קשר איתם או איתי. לא פעם הם שאלו על סבתא או סבא, על דודה או דוד. ואני השבתי להם בשתיקה, לילדי. עכשיו הגיע הזמן שהם ידעו על זה.
יחזקאל ויוחנן הסתכלו עליי במבט מוזר. "מי מהן זו את?" שאל יחזקאל, בעל השיער החלק יותר. "שתיהן דומות לך מאוד אימא!" הוסיף יוחנן בחיוך. ניערתי את ראשי. והצבעתי על הנמוכה מבין השתיים, זו הייתה תמונה מלבנים וצרה, עליה נראות שתיי בנות עומדות מחובקת מתחת לעץ תפוחים בשל.
שתיהן מחייכות, ועיניהן נוצצות, לאחת שיער שחור ארוך, ולשניה חום כהה וקצר למדי, עד הכתפיים, אחת נמוכה והשניה גבוה יותר. לאחת אף ישר ובעל נמשים,ולשניה אף טיפה עקום ושמי.
"זו אני" אמרתי בשנית והצבעתי בגסות על הנמוכה מביניהן, בעלת האף השמי והשיער החום הקצרצר.
בחנתי את עצמי. הייתי הרבה יותר יפה אז עכשיו מטפחת מכסה את שיערי הגלי, זה שהוא כמו של דבורה. ועייני חסרות ניצוץ, אפי עקום אף יותר וחיוכי דל וחסר חיים.
"את לא דומה לעצמך אימא!" ארה בהפתעה דבורה וחיבקה אותי. הרגשתי שעוד רגע אני אתחיל לבכות. ידעתי שקמטים עדינים מצטיירי על פניי, ושהדמעות שיפלו עוד רגע מעייני יקפצו בין הקמטים שעל פני עד שיגיעו אל התמונה.
"נכון" חיבקתי אותה חזרה ועצמתי את עייני בחוזקה, המשעות ירדו בחלקות על פני והגיעו אל חצאיתה היפה והורודה ש ביתי.
"למה את בוכה אימא?" שאל יחזקאל, או יוחנן. הם היו מאחורי גבי כך שלא יכולתי לזהות של מי הקול המתוק והקטן. בן 11. שרק התחיל להתפתח.
הרפיתי מדבורה והסתובבתי אליהם. שניהם התנפלו עליי בחיבוק.
"זו דודה?" שאל אחד מהם, לחש אל אוזני בהפתעה ובעלבון. לא עלבון מר, אבל עלבון קטן ועצוב.
הנהנתי. הרגשתי כול כך בטוחה בזרועותיהם, מתגעגעת. אבל כנראה בבית.
דפיקה בדלת גרמה לצמרמורת בגבי וקפצתי מהספה. נעמדתי בינה לבין הספה וניגשתי אל בדלת בצעדים מהירים, יחפים שהרגישו א הרצפה הקרה של דצמבר בישראל.
"מי זה?" שאלתי בחשש.
"זו המשטרה!"