החיים המטורפים שלי. ( פריקה)
טירוף בכל יום, אלו החיים שלי.
תמיד להיות הכי מצחיקה,
תמיד להישאר צנועה ומנומסת כלכך,
להצטיין בלימודים, להיות חברה של כולם.
העדינה, התמימה, זאת שאף פעם לא מקללת.
כל חיי הייתי צריכה לשמור על כל הסטיגמות האלה שמצפים שאשמור עליהם רק כי אני בריטית.
למעשה, כבר זמן רב שלא הרגשתי שמחה. פעם, מזמן ולפני שהכל הסתבך, הייתי אוהבת להיות מה שמצפים ממני. תמיד הייתי כלכך מאושרת, בזמן הזה שעוד היינו משפחה. אני זוכרת איך בכל לילה אמא הייתה שרה לי שיר תקווה ישן בעודה עוטפת אותי בשמיכה רכה ונושקת למצחי בחיוך.
אני זוכרת איך בכל שבת אבא היה לוקח את אשר, כרמל ואותי לימים כיפים ולטיולים ביערות, אני זוכרת שהוא תמיד היה טוען שאינו יודע איפה אנחנו בשביל לראות שיתוף פעולה בין אחים.אני זוכרת את הזמנים בהם אשר היה מנגן על אחד מכלי הנגינה הרבים שלו, אבא היה יושב לידו וקורא בקול בשמותיהם של התווים. איך היינו בוחרים את הכלי האהוב עלינו ומנגנים ביחד כל האחים, אמא הייתה רוקדת ואבא היה מתקן אותנו. אזכור ולא אשכח את תחושת הכיף שאופפה אותי בכל פעם שהייתי שרה, איך הרגשתי שנועדתי לבמה. אני זוכרת את היום הראשון שהתלתי לשיר. זה היה בגיל 5… מאז לא יכולתי להפסיק.
אני זוכרת את היום הנוראי כשאבא חלה בסרטן הדם, לא עבר זמן רב ואמי שקעה בדיכאון. כבר בתחילת המחלה אבא ידע שזה יקרה. הוא ידע שאמא לא מספיק חזקה לטפל בנו לבדה כשבעלה חולה. הוא מינה את אשר כאחרי על כרמל ועליי ואשר מינה את כרמל ל" אמא" שלי.
אז כבר ידעתי- זה לא יחזור להיות כמו שהיה פעם… לעולם!
-פריקה-
תגובות (6)
זה נורא. את רוצה אולי לדבר? אני אשמח לדבר איתך….
ובלי שום קשר, טוב שחזרת לכתוב. סיפורים מדהימים כמו תמיד..
הכתיבה שלך מרגשת.. ומי כמוני יודע מה זה לאבד את המשפחה שלך למחלה הזאת…
אם את צריכה לדבר אני כאן..
יואוווו באמת פריקה כשקוראים מרגישים את הכאב הרב שלך את הקושי ליכתוב
באמת זה לא קל המחלה הנוראית הזאת תהיה חזקה אל תעשי שטויות
תדעי שיש לך את המישפחה הכי מדהימה בעולם ולא משנה מה יקרה הם איתך
מקווה שעזרתי וכתיבה מדהימה!
מאוהבת בכתיבה שלך
כל כך מבינה את הכאב,
הכי טוב זה לפרוק את הכאב במה שאת טובה בו (את טובה בהכל.!)
זה סוג העמדת פנים. כאילו לעטות מסיכה של פרצוף מחייך, ולהתנהג כאילו החיים מעוילם ושום דבר רע לא אירע.
האמת, אני מכירה את זה מצוין. ובנוסף, חיוך לא תראי על הפנים שלי, חלף לו עידן החיכים. כעת אני נערה דיכאונית ומצוברחת.
מקווה כי הכול ילך לך כשורה.
אם את אוהבת לשיר, תעשי עם זה משהו.
אגב, את כותבת נפלא ;)
*חיוכים.
*מעולים.