"החופש הגדול" בקיץ 1951 בתל אביב

החופש הגדול קיץ 1951 במרכז תל אביב 18.6.2016 אבינעם קליין 0506325228 [email protected]

לא הלכנו לקייטנות, לא הלכנו לחוגים, לא ראינו טלוויזיה, לא סימסנו בסמרטפון, לא גלשנו באינטרנט, לא שיחקנו במשחקי מחשב, לא הלכנו לקניונים, לא עשינו שופינג, לא הלכנו למסעדות, לא שתינו וודקה, לא עישנו סיגריות (וגם לא דברים אחרים), לא נסענו לחו"ל, לא נסענו לוויקאנד בים המלח וגם לא לנופש באילת, רובינו גם לא היה בצופים, בתנועה המאוחדת, בשומר הצעיר, במחנות העולים, בנוער העובד, במכבי הצעיר, בביתר, וגם לא בבני עקיבא.

אז מה נשאר לעשות חוץ מאשר להשתעמם, לריב עם האח/אחות, לעזור לאמא בעבודות הבית, לקנות בשוק ובמכלת, למלא חוברות לקיץ בעברית ובחשבון, להתאמן בנגינה על פסנתר/כינור, ללכת בשבתות לדודה לאכול עוגת שבת, ללמוד יידיש משיחות ההורים עם שכנים/מכרים/קרובי משפחה, וללכת לסרט קולנוע פעם אחת או יותר בשבוע ככל שהרשה הכיס של ההורים?

מה עשו הבנות, אני לא יודע; היינו בני אחת עשרה, עוד לא גילינו את ספרי ההדרכה למין שהורינו הטמינו במדף הספרים כדי שנגלה אותם באקראי ונחסוך מהם את אי הנעימות בגילוי לצאצאיהם מה אבא עושה לאמא (ויותר מבייש מה אמא עושה לאבא), כשדלת חדר השינה נעולה. וחוץ מזה לא הייתה לי אחות.

מה עשינו אנחנו, הבנים?
ובכן, מי היו הבנים? הבנים נחלקו לשניים: היו "ילדי רחוב", שבילו את רוב זמנם הפנוי מחוץ לבית, והיו "ילדים טובים", שישבו בבית ולא יצאו לרחוב כדי לא לצאת ל"תרבות רעה".
הילדים הטובים היו בני רופאים, רוקחים, מהנדסים, עורכי דין, מורים ומנהלי בתי ספר, פקידים גבוהים בבנקים ובמוסדות, או בני משפחות אריסטוקרטיות ש"נובלס אובליג'" הכתיב את התנהגותם ללא קשר למקור פרנסתם.
ילדי הרחוב היו בנים לפקיד בלשכת המס של ההסתדרות, לקצב בשוק, למתקן מצלמות, לשומר לילה, לעובדת נקיון, לעובד יצור בבית חרושת לשוקולד, לפועל בנין, לעובד בנמל, לפקיד בדואר, לנגר, לבעל בית חרושת למרצפות, לצלם, וגם היה ילד אחד, בן לזוג מורים, שעשה ככל העולה על רוחו.

כיצד העבירו "הילדים הטובים" את חופשת הקיץ?
אין לי מושג.

כיצד העבירו ילדי הרחוב את שני חודשי חופשת הקיץ? בזה עסקינן; אבל ראשית נתאר את זירת האירועים – את הרחוב וסביבתו:
הרחוב שלנו היה רחוב ברנר, קטן, חד סיטרי, הנשפך לרחוב אלנבי, הרחוב הראשי של העיר באותם ימים, ובו עשרים בתים ושלושה מגרשים ריקים. התנועה בכביש הייתה דלילה, ומפעם לפעם עברו בו מכונית, תלת אופנוע, אופנוע עם סירה, אופנוע, עגלה רתומה לסוס, תלת אופניים, אופניים, ילד רכוב על קורקינט, ילד נוסע על שני סקטים, ילד נוסע על סקט אחד, ילד מגלגל גלגל עץ, וכלב רחוב. בשבת אחרי הצהריים צעדו בו לקול תופים בני "התנועה המאוחדת" שיצאו מהקן שלהם הממוקם בסוף הרחוב.
המדרכות היו מנוקדות פה ושם בצואת כלבים. שלושת המגרשים הריקים היו מכוסים בעפר אפור ומלוכלך הזרוע בשברי זכוכית ושאר פסולת. כר הדשא היחידי באזור – ואולי בעיר כולה – היה ליד האגם בגן הגדול, גן מאיר, ועליו שלט המזהיר שלא לדרוך עליו.
ברחוב הייתה חנות מכולת, מסעדת פועלים ענקית, בנין מועצת פועלי תל אביב של ההסתדרות הכללית הקרוי בית ברנר, משרדי מפלגת מפ"ם, צלם, חנות עטים נובעים, מכבסה, שען, סנדלר, נגר, מסגר, חייט, בית מלאכה ליצור דגלים, בית מלאכה לאריגת בדים, חנות לכלי נגינה, מסעדה יהודית מזרח אירופאית, מסעדת "תנובה" לארוחות קלות חלביות, בית ספר לפקידות וללימוד כתיבה עיוורת במכונת כתיבה, ספריה, קיוסק עיתונים, וכן רוכל רחוב עם עגלתו המוכר עיתונים, סיגריות וכן מיני סדקית שונים. לקראת ראש השנה מכר "שנות טובות" באלפיהן- כרטיסי ברכה לשנה החדשה.

בסביבה הקרובה, במרחק הליכה של דקה עד שבע דקות, היו שישה בתי קולנוע: – אלנבי, אופיר, אוריון, תמר, מוגרבי, ומגדלור – , שוק ענק –שוק הכרמל, שוק קטן – שוק בית לחם, ובו קיוסק לממכר פלאפל, בית חולים גדול – הדסה – , תחנת מד"א, ארבעה רחובות ראשיים –אלנבי, נחלת בנימין, שיינקין, והמלך ג'ורג' – , מלאים וגדושים בחנויות, שתי גינות קטנות – גינת שיינקין וגינת שטראוס – וגן אחד גדול – גן מאיר, בית כנסת גדול – גאולת ישראל -, בית מרקחת, סניף גדול של קופת חולים הכללית, גני ילדים, שלושה בתי ספר עממיים – בלפור, אחד העם, בית חינוך – , בית ספר תיכון, מגדל מים גדול, חוף ים, חנות לגלידה , גזוז, ואקספרסו – ויטמן, מספר בניני משרדים ובנקים, ובית דואר. קווי אוטובוס רבים עברו ברחוב אלנבי והסיעו את יושביהם לקצות העיר וגם אל מחוצה לה.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות פקדו את הרחובות המוני אדם שחזרו מעמל יומם, לבשו בגדי חג, ויצאו לטייל כדי לראות ולהראות..
ליד הים היו מספר ניכר של בתי קפה, כשבחלקם היו נגנים וזמרים/ות שהנעימו את זמנם של האורחים.
ליד החוף ובסמוך לו מכרו רוכלי רחוב קלחי תירס חמים, "סברס", קני סוכר מתוקים למציצה, ו"צמר גפן" מתוק העשוי מסוכר.

בלילות החמים והלחים, ישנו הכל עם דלתות וחלונות פתוחים לרווחה, בתקווה – שאין לה על מה להסתמך – לקלוט שאריות בריזה מהים, שברובה כבר שכחה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, והמעט ששרד הוסתר על ידי הבניינים שנבנו צפופים וסמוכים האחד לשני, כדי לחסום בימי החורף את רוחות הקוטב המגיעות מאודסה שמעבר לים השחור ולים התיכון…

הימים ימי "הצנע" וגם מי שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו, נאלץ להיפרד גם מתלושים שהיו בפנקסו במסגרת "הקיצוב" שהונהג על ידי השלטונות כתוצאה ממחסור במוצרים בסיסיים. לאלו, בעלי "הכיסים העמוקים", היה מזומן "השוק השחור" עם אספקה כמעט בלתי נדלית של כל מה שאוותה נפשם.

יום ראשון, ראשון ל"חופש הגדול"

אני קם, הולך לשרותים, רוחץ פנים וידיים בסבון קרבולי בעל ריח דוחה אבל טוב לחיטוי בפני חיידקים, מצחצח שיניים, לובש גופיה לבנה ומכנסי חאקי קצרות שמכנסיהן מקופלים ככל שניתן, וחושף תחתיתם של שני כיסים המלאים מוצרים חיוניים כמו אולר, גולות, "גוגואים" חלולים המשמיעים שריקות כשנושפים עליהם, "פורפירה שוט", שוט לפורפירה, וגם מטפחת, כדי לרצות את אמי, נועל סנדלים שעורם שכח מגעה של משחה, ויושב לאכול את ארוחת הבוקר. בסיומה שותה כוס חלב של מאה אחוז חלב ללא תוספת מים, עם קרום מגעיל שמסיר אותו עם הכפית, ויוצא לעמל יומי.
פונה ימינה לכיוון הרחוב הראשי, ברחוב הראשי פונה שמאלה, ולאחר כשלוש מאות מטרים פונה ימינה ומיד שמאלה לרחוב קטן שמשני צידיו בניני משרדים בני שלוש וארבע קומות. נכנס לחצרות שלהם, מקווה שהקדמתי את פועלי הזבל, מחטט בפחי האשפה המלאים בניירת לא נחוצה, מעלה מעטפות קרועות של מכתבים שהגיעו ביום האתמול, ועליהם בולים. קורע את הנייר סביב הבולים ומכניס לכיסים. בבניין האחרון אני נפגש בפועל זבל ומספיק לחטט בפח שעוד לא רוקן על ידו.
חוזר לביתי, ממלא קערה גדולה ועמוקה במי ברז, מכניס לתוכה את קרעי המעטפות עם הבולים, וממתין שהמים ימיסו את הדבק והבולים יצופו מעצמם או שניתן יהיה להסירם בקלות. בזמן ההמתנה אני נשען על אדן החלון וצופה בפעילות הנעשית מול עיני של עובד מטבח הפועלים הממלא כדי שמן מחבית, וכן צופה בעולים ויורדים בחדר המדרגות המחופה בחלונות זכוכית של בית ברנר הנמצא כחמישה מטר מביתנו.
הבולים הופרדו מהמעטפות והונחו על אדן החלון העשוי משיש ליבוש. פעמון עגלת הקרח מריץ אותי לרחוב, ואני מצטרף לילדים אחרים מ"השכונה" המלקטים שברי קרח מתחתית העגלה שניתזו מהדקר של מוכר הקרח. אחרי שאספנו דיינו, אנו יושבים על משטח מוגבה הבולט מבנין באוהאוס שכן, ומוצצים את הקרח להנאתנו. בין לבין מי מהילדים חומד לו לצון ומשליך על גבן של בחורות העוברות ברחוב תפרחת של צמחים יבשים דמויי שיבולים, הגדלים על המשטח, בתקוה שתצמד לבגד ו"תלווה" את האובייקט בלכתה.
זוג תאומים שהיו חברי המועדפים מבין ילדי השכונה, ניצלו כל רגע פנוי כדי להתאמן ב"עמידת ידיים" על קיר הבית כשהעוברים ושבים מקווים להספיק לחלוף על פניהם לפני שירדו מ"העמידה" ויחסמו את המדרכה הצרה.
שמש יולי שעולה מרחיקה אותנו מהרחוב ואני עולה עם זוג התאומים לביתם כדי לשחק ב"דוק" על ריצפת החדר הקרירה. לאחר ששבענו מהדוק, אנו משחקים ב"ג'ימקנה" – מרוץ מכוניות שהתקדמותן תלויה בהטלת קוביה, ולקינוח אנו נפנים לעניינים יותר רציניים – משחק ה"ריכוז" שהוא גנבה מסחרית של סוחר מקומי למשחק ה"מונופול" הידוע.
אחרי ארוחת הצהריים אני שולף את חוברות העבודה לקיץ בעברית ובחשבון, ומתחרה עם עצמי במהירות בה אני פותר את תרגילי החשבון ועונה על השאלות בחוברת העברית.
הבולים שכבר יבשו מוסרים מאדן החלון וממוינים מיון ראשוני למעטפות של בולי ישראל, ובולי חו"ל.
אחר הצהריים אני לוקח את הספר שסיימתי אמש את קריאתו, והולך לספריה הנמצאת בסמוך, מצידו האחר של בית ברנר. אני משחזר במוחי את מספר המנוי שלי בספריה, שכן הוזהרנו חזור והזהר שללא המספר אי אפשר להחליף ספר. הספרנית בספריה שולפת את עט ה"בירו" שלה – העט הכדורי הראשון שראיתי בחיי, רושמת ומעיינת בכרטיסיה שלי, הולכת למדפים העמוסים ספרים לעייפה, וחוזרת עם הספר עבורי – "הרפתקאות תום סוייר"
מעולם לא מצאתי לנכון לחלוק על תהליך זה, כיון שאת כל הספרים שהועידה לי קראתי בשקיקה.
בדרך חזרה מהספריה ראיתי את חברי לשכונה משחקים על הכביש במשחק "מחניים הגדול"; שמתי את הספר בבית והצטרפתי למשחק. כל עת שהתקרבה מכונית, פינינו את הכביש וחזרנו לשחק אחרי עוברה. הנהגים היו רגילים לכך שברחובות צדדיים ילדים משחקים על הכביש, ונסעו בזהירות, שלא כברחובות הראשיים, שהוקרנו את רגלינו מהם.
החושך רד; חזרתי לביתי, ואחרי ארוחת הערב, רחיצת הרגליים, וצחצוח השיניים, נשכבתי במיטתי, פתחתי את הספר "הרפתקאות תום סוייר", ושקעתי בעולם הקסום שעל גדות המיסיסיפי, עד שאמי קרעה אותו מידי ונישקה אותי נשיקת לילה טוב.

יום שני, שני ל"חופש הגדול"

מתחיל כמו היום הראשון, רק שאחרי שהבולים הוכנסו לקערת המים, אני שומע את "השריקה" שלנו. אני יוצא מהבית ורואה את אריק עוזר לאליעזר הירקן לפרוק את ארגזי הירקות מעגלתו הרתומה לסוס. אני מצטרף אליו. אחרי שהעגלה התרוקנה, וכל הירקות הועברו למחסן מסעדת מטבח הפועלים הנמצא בקומת הקרקע של בית ברנר הסמוך, ואליעזר הסיר מצוואר הסוס את דלי הסובין שהיה תלוי עליו והסוס ניזון ממנו, עלינו שנינו, אריק ואני על העגלה, ונסענו לשוק הסיטוני כדי להעמיס "נגלה" שניה. העגלה התנהלה לאיטה ברחובות העיר הסואנים, כשהסוס מנווט את דרכו בין המכוניות ופונה בעצמו מרחוב לרחוב ללא צורך בדירבון אליעזר העגלון. אנחנו צופים במתרחש סביבנו כמו היינו בסרט הרפתקאות. לקראת סוף המסע הרים הסוס את זנבו וקישט את הכביש בגללים בגון חום בהיר.

לאחר פריקת הנגלה השניה של ארגזי הירקות, נכנסנו לחצר הבית שלי, לבית המלאכה של שכטר, חרט העץ, שהיה ממוקם באחורי הבית, חציו מתחת לפני הקרקע וחציו מעליה, וצפינו במלאכתו ביצור כלי משחק לשחמט: היה מנסר גזרי עצים במסור חשמלי למידה הדרושה, משפד גזר עץ משני קצותיו בין שני עוקצי המחרטה, מפעיל את המנוע החשמלי של המחרטה, גזר העץ היה מסתובב, ושכטר היה מחזיק סכין חדה אל מול גזר העץ המסתובב וחורט בו צורה של גליל בקטרים שונים בהתאם לשימוש העתידי כחייל, כרץ, כצריח, כמלך, כמלכה, וגם כבסיס לפרש. מאוורר ישן ומאובק סובב וצינן את פניו וגופו המיוזעים של שכטר. כעבור כמה דקות, הצביע לנו שכטר על ארגז שעמד בפינת בית המלאכה, ובו גזרי עץ מנוסרים ועדיין לא חרוטים. לידו עמדו שתי משמנות. התישבנו על ספסל נמוך ליד הארגז, ושימננו את מרכז קצות גזרי העצים, כדי להקטין את החיכוך בעת הסיבוב על המחרטה, למנוע חימום יתר של העץ וחריכתו.
משסימנו לשמן את כל גזרי העץ, לקחנו בקבוק זכוכית גדול בצבע ירוק, שכטר שלף מכיסו מספר מעות, הלכנו לחנות של ויטמן שברחוב הראשי, וחזרנו עם בקבוק מלא בגזוז חמוץ/מתוק. שכטר הדמים את המחרטה, ושלושתנו ישבנו על הספסל ולגמנו לחליפות מהגזוז הקר והמבעבע בבועות פחמן דו חמצני.
שכטר שאל למעשינו, כיצד עברה שנת הלימודים, האם קבלנו תעודה טובה, וסיפר לנו בפעם המי יודע כמה, שלפני שעלה לארץ עבד ברומניה כמנהל חשבונות מדופלם, ועבודתו כחרט היא תעסוקה זמנית עד שישתלם בשפה העברית ובחוקים והתקנות הנהוגים כאן, ויוכל לחזור ולעסוק במקצועו.
עזבנו את בית המלאכה של שכטר ויצאנו לרחוב. אריק היה צריך להשתין ועשה זאת בחצר של שתי האחיות השמנות מאחורי עץ. הכלב הלבן הקטן שלהן הבחין בו, פרץ מהמרפסת לחצר, כשהוא נובח בכל גרונו על אריק אבל נזהר מלקרב אליו. אריק נס לרחוב כשהוא רוכס את מכנסיו תוך כדי ריצתו.
הלכנו לקצה הרחוב לשרוק למוטה. עברה דקה ואין קול ואין עונה. מקומת הקרקע יצא יוני מפתח ביתו והביט בנו בעצב: יוני היה "ילד טוב" ולא הורשה לשחק איתנו – "ילדי הרחוב".
חזרנו לכיוון בית ברנר ובדרך פגשנו בילד מופרע מהרחוב הסמוך, שכדרכו היה צינור גומי בידו כדי להרביץ לכל ילד הנקרא בדרכו; איתנו לא העז להתעסק. ממול בית ההסתדרות שרקנו לתאומים. אמם ה"יקית" יצאה למרפסת ואמרה לנו שהם לא בבית, הם מבלים את היום אצל אחיה הגר בצפון העיר.
בלית ברירה אספנו את צביקה הקטן ששיחק במטקה עם כדור על קיר הבית, ושלושתנו הלכנו כדי להתפלח לבית ברנר כדי להחליק על ספסל במורד גרם המדרגות הארוך שהוביל מקומת הקרקע לאולם ההופעות שהיה עמוק בקומת המרתף.
אולם זה היה זכור לנו לטוב, שכן שלוש שנים קודם לכן, שימש לנו ולמשפחותינו כמקום לינה בלילה מאימת הפצצות חיל האוויר המצרי,
תיצפתנו על הכניסה לחצר האחורית של בית ברנר, ששימשה כמקום אחסון לחביות שמן מאכל ושאר מצרכים של "מטבח הפועלים", ומשראינו שהחצר ריקה, מיהרנו להיכנס אליה, לרדת במדרגות לחלקה הנמוך, הקפנו את הבנין, וחדרנו לאולם ההופעות בינות לסורגים האופקיים שהרוח ביניהם איפשר מעבר לילדים – בהתאם לכלל – שאם הראש עובר (על צידו), גם כל הגוף עובר. האולם היה חשוך וקריר. לא הדלקנו אור כדי לא לעורר תשומת לב. מחוץ לאולם, ברחבה שלפני המדרגות, עמדו מספר ספסלים מאורכים. לקחנו ספסל אחד, הפכנו אותו על גבו על גרם המדרגות, ובכוחות משותפים העלינו אותו לראש המדרגות. הנחנו אותו על רחבת הכניסה לגרם המדרגות, כשקצהו חופף לראש המדרגה הראשונה. אני התיישבתי בקדמת הספסל, צביקה התיישב מאחורי, ואריק בקצה הספסל; וכשאריק אמר: "עכשיו", דחפנו שלושתנו בכוח ברגלינו המונחות על הרצפה, ומיד הרמנו אותן והנחנו אותן על צידו הפנימי של הספסל; הספסל ואנחנו עליו החליק במורד המדרגות במהירות שהתגברה משניה לשניה. בהגיענו למטה נחבט הספסל ברצפה בכוח רב, החליק עוד מספר מטרים עד שנעצר כמטר לפני דלת הכניסה לאולם. חזרנו על התעלול מספר פעמים, ואחר התיישבנו בכיסאות באולם האפל והאזנו לצ'יזבאטים וסיפורי אימה שסיפר לנו אריק, אותם קלט ב"פעולות" של "התנועה המאוחדת" בה היה חבר. משהציק לנו הרעב התגנבנו החוצה מהאולם, והלכנו לבתינו כדי לאכול את ארוחת הצהריים.
אחרי ארוחת הצהריים מלאתי עוד דפים בחוברות העברית והחשבון לחופש, והגעתי עד קרוב למחציתן. לאחר מכן סיימתי לקרוא בספר "תום סוייר" והלכתי לספריה כדי להחליפו. הקדמתי לבוא, והספריה הייתה סגורה עדיין. חלק מהילדים הממתינים העבירו את הזמן "בתורות" בטיפוס והחלקה למטה על צינור עבה שתמך בגגון של הספריה. הטיפוס נעשה בעזרת כוח החיכוך בין הצינור ובין הבגדים והרגליים. מי שהיו לו רגליים וידיים מזיעות לא הצליח לטפס.
בשעות אחר הצהריים הגיע אלי יוסי, חברי לכיתה, הגר רחוק מחוץ לשכונה, והלכנו ביחד לגינת שטראוס, הצמודה לבית סיפרנו כדי לשחק בג'ולים. שיחקנו ב"מור", ב"מור טברייני", ב"שלושה בורות", וב"גטש", כאשר מטרת המשחק היא להרויח גולות. גולות הזכוכית הצבעוניות התחלקו ל"רסיות", ל"שוות שלוש", ל"ברומבילות", ל"פושטיות" ול"גזוזיות"; חלק מחוקי המשחק כלל את הביטוי "חפטי מרדה" שאינני זוכר את פשרו. המשחק הנפוץ ביותר היה ה"מור". כשחזרנו הביתה, גדלה כמות הגולות בכיסי שכן יכולת הצליפה שלי הייתה מעל לממוצע. בבית שלי ערכנו יוסי ואני טורניר שח שנמשך עד שאמי הזכירה לנו שהחשיכה עומדת לרדת ואמו של יוסי תדאג לו. הטורנירים בינינו נסתיימו בדרך כלל בתוצאת תיקו שכן רמת משחקנו הייתה דומה. אמי הפתיעה אותי וארוחת הערב לא כללה ירקות, אלא את מאכל התאווה שלי – חתיכות לחם עם ביצה ועם שום מטוגנות בשמן. הספר החדש מהספריה שקראתי לפני השינה היה "וינטו ויד הנפץ", העוסק בקרבות עם האינדיאנים במערב הפרוע של ארה"ב, מאת הסופר הגרמני קרל מאי, שלימים התברר שמעולם לא עזב את גבולות אירופה והכל היה פרי דמיונו.

יום שלישי, שלישי ל"חופש הגדול"

ביום זה הצטרף אלי יוסי חברי לחיטוט באשפתות כדי לחפש בולים. אחרי שבדקנו את תכולתם של רוב פחי הזבל קורא לי יוסי: "בוא תראה מה מצאתי". בפח הזבל האחרון בשורה המכסה היה מורם, ומתחתיו קופסאות קרטון שבדרך כלל אמורות היו להכיל נעליים; משפתחנו אותם, גילינו חפיסות שוקולד. היו בפח כחמש קופסאות כאלה שהכילו כמאה ויותר חפיסות שוקולד. מה עושים ? הסתכלנו סביבנו – אין נפש חיה. גם חלונות המשרדים היו מוסתרים על ידי קיר ביתן פחי הזבל. לקחת? לא לקחת? הרי אף אדם אינו "מאבד" חפיסות שוקולד בפחי הזבל; אף אדם גם לא זורק כמות כה גדולה של חפיסות שוקולד ארוזות בקופסאות חדשות שנראו כמו זה עתה יצאו מבית החרושת.
"אולי השוקולד מורעל?" אמר יוסי.
"אולי מישהו גנב אותן בלילה מחנות מכולת סמוכה, ומשראה אנשים באזור החליט להחביא אותן בפחי הזבל על מנת לבוא בבוקר לקחתן לפני שפועלי הזבל יבוא להוריק את הפחים – כלומר בכל רגע," אמרתי אני.
"אולי בעל המכולת בעצמו יחליט לערוך חיפוש בסביבה, ויראה אותנו יוצאים עם הקופסאות ויחשוב שאנחנו הגנבים" אמר יוסי.
ללא היסוס פתחנו שנינו בצעד מהיר לכיוון הרחוב. חזרנו הביתה, והחלטנו לא לספר לאיש על השוקולד שננטש על ידינו.
אחרי שקרעי מעטפות הדואר עם הבולים הוטבלו בקערת המים, וראיתי שאין אף ילד ברחוב, נפניתי למלאכת הקודש – ליצור "רובה חוליות". כל ילד בשכונה המכבד את עצמו היה צריך להיות מצויד בכלי נשק כלשהו, לא לשם מטרה מסוימת, לא חס וחלילה כדי להזיק למישהו, סתם בשביל ההרגשה. אולר לא נחשב כיון שהוא שימש למשחק בחול רטוב בחורף, לחיתוך, לקילוף, ולגילוף.
את החומרים ליצור רובה החוליות ליקטתי באקראי במשך השנה במקורות ממקורות שונים שהזדמנו בדרכי. את הקרשים וגזירי העץ קיבלתי מבר כוכבא, הנגר השכן, גומי ליצור רצועות הגומי השגתי אצל מתקן האופנים מפנימית של גלגל שנפסלה לשימוש חוזר אחרי אין סוף תיקוני "פנצ'רים", חוטי מתכת ליצור ההדק ומסמרים היו בארון כלי העבודה בביתי, כמו גם כלי העבודה: מסור, פלייר, צבת, פטיש, קטר, וכן מקדחה חשמלית עם מקדחי עץ בקטרים שונים. למען השגת החוליות יקרות המציאות נזקקתי לעיסקת ברטר. באותם ימים לא היו מזרוני גומי, מזרוני קפיצים היו יקרים ומחוץ להישג היד של רוב האוכלוסיה, וכדי להשיג גמישות וקפיציות בשימוש במזרוני קש, תחתית המיטה עצמה הייתה עשויה מרצועות אורך ורצועות רוחב של חוליות חוטי מתכת מחוברות אחת לשניה. לעתים רחוקות הושלכה מיטת ברזל כזו לרחוב או לאשפתות, וזאת הייתה מומחיותו של חיים מהרחוב הסמוך, להשיג מלאי של שרשרות המורכבות מחוליות כאלה. עבור כל גולת זכוכית קיבלתי חוליה, ואגרתי כחמישים חוליות כאלה. כמובן שחוליות המתכת היו טובות לשימוש חוזר, ואחרי כל ירי למטרה כלשהי כמו פנס רחוב, ציפור, יונה, או חתול, נערכה סריקה לאיתור החוליה.
נשק פחות נחשב הייתה הרוגטקה – מקלע – עשוי מעץ בצורת האות Y עם רצועת גומי – היורה אבנים, בובקס, וכדוריות מתכת. לתאומים היו רוגטקות משוכללות ממתכת, תוצרת חוץ, שאביהם קנה להם.
אחה"צ סיימתי את קריאת "וינטו ויד הנפץ" והחלפתי אותו בספריה ב"אמיל והבלשים"
יוסי בא לקחת אותי לראות את הסרט "מסע לקול תופים" שהוקרן בקולנוע אוריו, והוכנסנו חינם על ידי דודו, דוד לאופר, שהיה סדרן הקולנוע. בגמר הסרט יצאנו מבית הקולנוע והתיישבנו ליד הקווים במגרש הכדורסל הסמוך וצפינו באימון כוכבי מכבי תל אביב: אברהם שניאור, זכריה עופרי, רלף קליין, מנחם קורמן, והרכז שאת שמו אני לא זוכר אבל כנויו היה קנבוס, כמדומני. למרות שאברהם שניאור היה נמוך משלושת חבריו לקבוצה, הוא שימש כשחקן הציר כיון שיהיה בעל גוף והעיף לצדדים את שחקני הקבוצה היריבה שניסו לשמור עליו. לקראת חשכה חזרנו לבתינו ואחרי ארוחת הערב קראתי את "אמיל והבלשים".

יום רביעי, רביעי ל"חופש הגדול"

בבוקר סיימתי למלא את החוברות לחופש והטמנתי אותן בילקוט כדי להראות למורה בתחילת השנה הבאה. דוד בא לקרוא לי להשתתף בטורניר הפינג-פונג שיערך על שולחנות קן תנועת הנוער "גורדוניה" הנמצא מאחורי הבית שלפני האחרון ברחוב שלנו. נצטוותי להביא מספר פרוטות כדי להשתתף במימון רכישת כדור הצלולויד, וכן להביא שני ספרים כדי שישמשו כחלק ממחיצה שהצבנו באמצע מערך השולחנות, במקום רשת. מטקות מעץ היו לנו – אין לי מושג כיצד השגנו אותן, ושמענו שיש גם מטקות מצופות גומי או ספוג, וקיווינו שיום אחד גם לנו יהיו כאלה, או שלפחות נראה פעם כיצד נראה המשחק איתן. דוד היה ספורטאי מעולה ושחקן הכדורגל המצטיין ברחוב, ונחשב "מלך השכונה".
הטורניר נערך בשיטת גביע, כלומר נוק אאוט – המפסיד יוצא. אני הגעתי לחצי הגמר, ובאמצע משחק חצי הגמר השני, בין דוד לבין מוטה, מישהו דרך על כדור הצלולויד והוא נמעך. אריק לקח אותו לביתו, חימם מים, שם בקערה, והשרה את כדור הצלולויד בתוכם. לאחר מספר דקות חזר עם הכדור ששב פחות או יותר לצורתו המקורית..דוד ומוטה חידשו את המשחק, אבל מהר מאד נוכחו לדעת שהכדור מתעתע בהם ולא יצלח עוד. מיד התארגנה משלחת של ילדים כדי ללכת לחנות הכל בו "חפצי בה" שנמצאה ברחוב אלנבי הסמוך, כדי לתחמן את המוכרת ולהחליף את הכדור הפגום בכדור חדש. המומחה לאחיזת העיניים הנדרשת היה יודלה, שהתגורר עם אמו הגרושה על הגג מעל למכלת של אינגבר.
לאחר כרבע שעה חזרה המשלחת עם כדור חדש והטורניר חודש. אני הפסדתי בחצי הגמר לחנן, שהיה ילד גדול וגם ניצח בטורניר כולו.
יודלה היה צעיר ממני בשנה, ממעט בדיבור, והיה אלוף בשריקות בשתי אצבעות ובטיפוס על עצים. הוא הגיע גבוה יותר בצמרת העץ לענפים שאנחנו היינו בטוחים שלא ניתן לטפס עליהם. רוב הזמן היה ברחוב, לא ראיתי אותו מחליף ספר בספריה, ונחשב לאחד מהפרחחים הגדולים בשכונה, אבל עם פרט אחד בהתנהלותו שחרג מהתמונה הכללית: בכל פעם שבאתי אחר ארוחת הצהריים כדי לקרוא לו לרדת לשחק, הוא מיד הסכים, אבל ביקש ממני לשבת זמן קצר ולחכות עד שיגמור להכין את שיעורי הבית, ובאמת היה עושה זאת בזריזות מפתיעה. לאחר כשנתיים עקרו יודלה ואמו לכתובת אחרת, ומאז לא ראיתיו ולא ידעתי מה עלה בגורלו, עד שפגשתיו באקראי כעשרים שנה מאוחר יותר. הסתבר שהוא מהנדס אלקטרוניקה שסיים את לימודיו בהצטיינות ומשמש כמנהל פיתוח בחברה גדולה.

אחרי ארוחת הצהריים יצאתי לרחוב; השמש מכה בלי רחם, ומכונית מיכל של העיריה נוסעת לאיטה בכביש ומרססת מים על האספלט כדי לצננו קמעה. אני מחליט לברוח מחום השמש אל מתחת לכנפי מאווררי התקרה הגדולים באולם הביליארד הנמצא במורד רחוב אלנבי בסמוך לשפת הים. בדרך אני חולף על פני גלידה ויטמן, בר בירה השייך לזוג הומוסקסואלים (כך ריננו האנשים), מוכרי משקפי השמש שתלו מרכולתם על גזעי עצי הפיקוס, נקניק פלוטניצקי, קפה קפולסקי, חנות מוצרי החשמל שציגליק, נעלי מיקולינסקי, אני חוצה את הכביש לצידו השמאלי וחולף על פני חנות הנעליים באטה, ועל פני עוד חנויות שאינני זוכר את שמן, ונכנס לאולם הביליארד. מתיישב על ספסל ליד הדלת, לצידם של שני בחורים שמחכים לתורם לשחק. באולם זה היו כחמישה שולחנות מקבילים זה לזה. שלא כשולחנות הסנוקר והפול, שולחנות אלו היו ללא כיסים, ושוחק עליהם משחק הקרמבול עם שלושה כדורים העשויים מפלסטיק קשיח מיוחד. מטרת המשחק הינה להכות בכדור אחד, לפגוע בכדור שני, להינתז ממנו ולפגוע גם בכדור השלישי, ולזכות בנקודה. המצליח במלאכתו ממשיך לשחק עד שנכשל, ואז יריבו משחק. המשחק נגמר ברגע שאחד השחקנים צובר את מספר הנקודות הנדרש. באולם זה המשחקים לא נערכו לשם שמיים אלא בעקבות התערבות על סכום כסף כלשהו. ידעתי שהמשחקים והאורחים באולם – שכולם גברים – הם או בטלנים מחוסרי עבודה, או עבריינים המעבירים את הזמן עד "המכה" הבאה, או עובדי לילה כשומרים, או מהמרים מקצועיים – שחקנים מעולים שפרנסתם על רווחיהם במשחק. בהיותי סקרן מטבעי, האזנתי לשיחות הנוכחים, לעגה האופינית לאחדים מהם, וגם הייתי עד לפרוץ מריבה בין שניים או יותר מהנוכחים, שלפעמים התפתחה לידי תגרת ידיים, ואז הייתי מיד עוזב את המקום. אחרי ששבעתי מצפיה במשחקי הקרמבול שבתי לביתי וסיימתי לקרוא את קורותיהם של קווזימודו ואסמרלדה מ"הגיבן מנוטרדם" של ויקטור הוגו. החלפתי אותו בספריה ב"הלב" של ד'אמיציס, הנחתי אותו בביתי ליד המיטה, והלכתי לביתו של חברי יוסי, מהלך של כעשר דקות. ירדנו למטה והוזמנו על ידי ילדים תימנים משכניו של איתן לשחק ב"הנדס אפ" hands up, כששדה המערכה שלנו הוא שכונת הצריפים שכונת ברנר הנושקת לרחוב מגוריו של איתן. עיקרו של המשחק הוא להתפזר ולהעלם בין הצריפים, ואחר להגיח במפתיע מאחורי מחסה כלשהו ולאיים על משחק אחר מופתע תוך כדי כיוון אליו של כף יד מושטת לפנים עם אגודל מורם והאצבע מכוונת אליו כאילו היתה קנה של אקדח, ולקרוא "הנדס אפ" – כלומר "הרם ידיים"! ולא- אני יורה! כשעייפנו ממשחק זה ערכנו טורניר שח על רצפת מרפסת ביתו של איתן, כשבריזה של שעות אחר הצהריים המאוחרות מלטפת את ראשנו ומקלה על חום הקיץ המעיק.
לקראת ערב חזרתי לביתי ואמי בישרה לי שבחצר קפה הוברמן הנמצא ברחוב שיינקין המקביל לרחובנו והגדר שלו נושקת לחצר שלנו, מתכוננים לחתונה שתערך בערב. אכלתי בתיאבון רב את ארוחת הערב שלשמחתי סלט הירקות נעדר ממנה,. וכללה דייסת סולת עם קינמון וסוכר, שתיתי לימונדה, רחצתי רגליים, ציחצחתי שיניים, יצאתי לחצר, נצמדתי לגדר חוטי הברזל שהפרידה בין חצרנו וחצר בית הקפה הוברמן, נשענתי עליה כדי להקל מעומס הגוף על הרגליים, כשכולי ציפיה ל"סינמה בלש" העומדת להתרחש מול עיני בשעות הקרובות – היינו "הצגת חינם" של חתונה על הכלה היפה הלבושה בלבן, על טקס החופה, על הקרואים הלבושים במיטב מחלצותיהם, על בליל הריחות הקסומים העולים מהיינות, מעוגות הטורט, ומבושמי הנשים; וכן מנעימות הטנגו הרומנטיות העולות מהפטיפון וקולותיהם של אלילי הזמר יפה ירקוני, ישראל יצחקי, ושמשון בר נוי.
אחרי החתונה קראתי בספר "הלב" ונרדמתי בשעה מאוחרת.

יום חמישי, חמישי ל"חופש הגדול"

קמתי מאוחר בבוקר, הכרחתי את עצמי לאכול את הסלט עם העגבניות, המלפפונים, הבצל ירוק הקצןץ, ושמן הזית, הלכתי לפחי האשפה בחצרות המשרדים, אבל אחרתי, הם כבר רוקנו. חזרתי על עקבותי והלכתי ליוסי. שיחקנו במרפסת ב"דמקה", "דמקה הפוכה", "שח סיני", ו"הזאב והכבשים", כשאחיו הקטן סרוח על הרצפה לידנו, גורר את עצמו בעזרת ידיו בלבד, (שכן רגליו היו משותקות עקב מגפת שיתוק הילדים שתקפה ילדים רבים באותה תקופה). ומביט בנו עם בת צחוק על פניו. כנראה שהיה חכם למדי כדי להבין את מהלכי המשחקים, כיוון שלימים למד רפואה ושימש כמנהל מחלקה בבית חולים. משהתעייפנו מלהמשיך ליגע את מוחנו, יצאנו לכביש לשחק טניס כביש במטקות מעץ עם כדור גומי. תחמנו באבן גיר מגרש על האספלט, חילקנו אותו באמצע לשני חלקים שוים, ושיחקנו משחק טניס, רק ללא רשת. לאחר זמן מה, רצתי לצד ימין כדי להחזיר כדור אלכסוני של יוסי, כאשר מכונית שחנתה מאחורי מסתירה לי את חלק הכביש שמאחוריה; החזרתי את הכדור ורצתי למרכז הכביש כדי להתכונן למכה הבאה של יוסי; פגשתי בדרכי מכונית נוסעת והתנגשתי בה בעוצמה רבה עם הכתף. נפלתי לכביש והמכונית המשיכה בדרכה; לא קרה לי כלום, כיוון שאני נכנסתי במכונית ולא היא בי. עד היום אינני יודע מדע יוסי לא הזהיר אותי, הרי הוא ניצב מול המכונית ויכול היה לחזות את הצפוי, (ואולי לא, אולי הוא היה עם שתי רגליים בריאות ואחיו היה עם השכל…).
חזרתי לביתי ובדרך עצרתי במסעדת מטבח הפועלים הסמוך ואכלתי ארןחת צהריים בשלושים הגרושים שאמי השאירה לי כיון שנעדרה מהבית באותו היום. הזמנתי כבד קצוץ, קציצות בשר עם תוספת דלעת מתוקה ופירה תפוחי אדמה, וקינחתי בפודינג שושנים. בקופה, בתור לתשלום, שתיתי גזוז.
נכנסתי הביתה כדי לקרוא בספר, כשהבית לוהט בחום הצהריים. השמש עמדה במרכז הרקיע והכתה בעוז על גג הרעפים של ביתנו; שמתי את הראש תחת זרם מים מהברז כדי לצננו קמעה. לא התנגבתי, וסיימתי לקרוא את הספר "הלב". ירדתי לחצר, אספתי את כל התותים השחורים השלמים שנשרו מעץ התות שלנו ולא התרסקו על הקרקע, שמתי אותם בקערה ענקית, ושטפתי אותם חזור ושטוף כדי לנקותם מגרגירי החול והעפר המלוכלך בחצרנו שדבקו בהם. אמי היתה מכינה מהם פודינג תאווה לחיך. נשאר עוד זמן עד לפתיחת הספריה וביליתי אותו בחלומות בהקיץ כשאני רכוב על ענף עבה במרומי עץ התות בגובה של חמישה או שישה מטרים. האתגר בטיפוס על עץ התות היה בשני המטרים הראשונים, שאז היה צריך להפעיל תנופה וכח זרועות.
ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: כלומר ירדתי מעץ התות ונכנסתי בזחילה למחילה שנוצרה מתחת לערימה גדולה של ענפי עצים לא מעובדים שהייתה בקצה החצר שלנו ושימשה כחומר גלם לשכטר החרט; אהבתי לשכב דקות ארוכות בתחתית הערימה, סופג את ניחוח העץ, מוסתר מעין כל.
הלכתי לספריה והחלפתי את "הלב" ב"פנג הלב" של ג'ק לונדון. חזרתי לביתי, ישבתי על מדרגות הבית כששאריות של בריזה מבדרות את שערי, והחילותי לקרוא בספר. לאחר כשעה, השמש כבר נטתה לעבר הים, והרחוב התעורר לחיים. התאומים ירדו מביתם וקראו לי לבוא למגרש שבסוף הרחוב כדי לשחק כדורגל. שמתי את הספר ליד המיטה ורצתי למגרש. במגרש כבר עמדו מספר ילדים עם הכדור וחיכו שדוד – מלך השכונה – יבוא ו"יעשה קבוצות", כלומר יבחר את שחקן הכדורגל הכי טוב – חוץ ממנו – כדי שיעמוד בראש הקבוצה השניה, ואז לפי התור, כל ראש קבוצה יבחר שחקן מבין הילדים הנוכחים. נבחרו הקבוצות, והתכוננו להתחיל לשחק לאחר שיוגרלו הצדדים; ואז, במקום להטיל מטבע, פנה אלינו דוד, ובחיוך ממזרי על שפתיו, אמר:
"נכון שנמאס לכם מהמגרש הקטן והמלוכלך שלנו? כשכל בעיטה גבוהה וחזקה מכניסה את הכדור לאחת מהדירות שמסביב והשכן מסרב להחזירו? אז יש לי הפתעה בשבילכם." לא חיכה לתגובה, לקח את הכדור בידיו, פנה לעבר הרחוב, והחל צועד בצעדים מהירים לכיוון רחוב יוחנן הסנדלר; כל הילדים, כאיש אחד, מיהרו לצעוד אחריו.
תוך מספר דקות היינו כבר בטריטוריה לא מוכרת לנו, במעלה רחוב שיינקין בואכה שדרות רוטשילד, רחוב יהודה הלוי, והלאה בכיוון קריית-מאיר. חלפו עוד מספר דקות בקצב הליכה מזורז, והיגענו "לקצה העיר". הרחוב הסלול התחלף בדרך כורכר, זו התחלפה בשביל צר, וזה הסתיים בשטח זרוע אבנים גדולות, סלעים, ופסולת בנין. דוד החל לרוץ על שברי האבנים כשהוא מדלג מאבן לאבן – וכל החבורה בעקבותיו; נדמה היה שאין סוף לשדה האבנים, ונדמה היה שדוד כל הזמן מגביר את קצב הריצה – וכולם אחריו – בשקט – ללא מלה – בריכוז מכסימלי כדי לא למעוד ולהחטיא את המדרך הבטוח על האבן הבאה, והבאה, וזו שלאחריה, שצצו והתגלו לעין תוך חלקיק שניה. לא עלה על דעת אף אחד מהילדים, גדולים כקטנים, חזקים וחזקים פחות, אמיצים או פחות אמיצים, להאט בדילוגיהם ולפגר אחרי חבריהם. לפתע התחלף שדה האבנים במשטח דשא אין סופי, ישר, חלק, והילדים המשיכו בריצה מטורפת על הדשא בעקבות הכדור שנבעט לשחקים על ידי דוד, וכל ילד שהכדור הגיע לחזקתו בעט בו בכל כוחו, הכי רחוק והכי גבוה!
אותו ערב בעלותי על יצועי ובסוקרי את ארועי היום, נתתי דעתי על כך שמלים סתומות כמו "מנהיגות", ו"שכרון חושים" שהופיעו בספרים שקראתי, קיבלו היום צביון מוחשי וברור.
אחרי ארוחת הערב בא אלי יואב, חברי מילדות, ושיחקנו במשחקי רביעיות שמהם אני זוכר עד היום שהסופר אברהם מאפו כתב את "אהבת ציון", "אשמת שומרון", ו"עיט צבוע"; (את הרביעי אני לא זוכר). כמובן שאין לי מושג מי היה אברהם מאפו, ולא קראתי אף אחד מהספרים הנזכרים. (סיפרתי ליואב על משחק הכדורגל במשטח הדשא האין סופי בקצה העיר. בפגישתנו הבאה אמר לי יואב שאביו, שהיה מהנדס בקרן הקיימת, אמר לו שהמגרש נקרא "מגרש הכלניות" על שם הצנחנים הבריטיים שנהגו לשחק בו).
לפני השינה המשכתי לקרוא את קורותיו של הזאב "פנג הלבן".

יום שישי, שישי ל"חופש הגדול"

בימי שישי לא הלכתי לחטט באשפתות כדי לאסוף בולים, לא נסענו בעגלה של אליעזר העגלון, לא שיחקתי בג'ולים, וגם לא הלכנו לרחוץ בים ולשחק במטקות. במחציתו הראשונה של היום עסקנו ביצור אמצעי משחק כדי שישמשו אותנו בשאר ימי החופש הגדול, ומחציתו השניה הייתה מוגדשת למשחקי חברה וספורט, שכן ביום שישי אחה"צ כל ילדי השכונה היו ברחוב, כולל חלק מהבנות.
בבוקר שיפשפתי חרצני משמש יבשים באריחי הרצפה עד שניבעה בהם חור כדי לשמש כצפצפות, שיפשפתי חלק עליון של קופסת סיגריות נלסון בעזרת שיניו של פקק מתכת כדי להפיק ממנו את תמונתו של אדמירל נלסון בצבעי כחול צהוב, יצרנו צפלינים מניר ומקרטון, יצרנו קיפקות מניר ואת זנבן משרשרות ניר, טיארות מבוסים ומנייר צלופן צבעוני, דאוני ניר עם אבן בבטנם לשם איזון, דודס מעץ, נברנו בפחי הזבל של רופא העטים ודלינו משם גומיות שסיימו את תפקידן כמיכלי דיו בעטים נובעים, הלבשנו אותן על צינור המים בחצר, מילאנו אותן מים, שטפנו את שאריות הדיו, ואז ניפחנו אותן בעזרת מי הברז לפי עשר ויותר מגודלן הטבעי, הורדנו אותן מהברז, חסמנו את הפיה בשתי אצבעות, ויצאנו לתור אחרי קורבנות כדי להתיז עליהם מים מהגומיה שקיבלה עכשיו את השם: "קישקע".
אחה"צ מלאו מדרכות הרחוב והכביש בקבוצות של ילדים ששיחקו "סטנגה", "מחניים הקטן", "קלאס", "קפיצה בחבל", "חמש אבנים", (גם בנים וגם בנות), "חמור ארוך", "קפיצה משולשת", וגם ישבו על הגדרות וריכלו.
כשעתיים לפני השקיעה התארגנה תחרות במשחק ה"הקפות" (דומה לבייסבול האמריקאי), במגרש שבסוף הרחוב. המשתתפים היו בנים שהיו אמונים על חבטות מדויקות בכדור למרחקים. לצרכי התחרות הכנו מספר ניכר של כדורי טניס ישנים ומהוהים, שכן בכל פעם שהכדור "התלבש טוב" למישהו על הקרש ששימש כמחבט, קרוב לודאי שהכדור היה טס אל מחוץ לגבולות המגרש וחודר למרפסת או לחלון של אחד השכנים, שלא נטו להחזירו אלינו.
אחרי ארוחת הערב האזנו בבית לרדיו ולסיום קראתי בספר.

יום שבת ב"חופש הגדול"

בשבת הוקרנו את רגלינו מהרחוב כדי לא להפריע את מנוחת השכנים מעמל השבוע.
לפני הצהריים סידרתי בולים באלבום – אותם בולים חדשים ויפים – עם הדבק וללא חותמת – מארצות רחוקות, שקיבלתי מסוחר הבולים שברחוב שיינקין תמורת הבולים שאספתי באשפתות, (בול אחד חדש על כל עשרה בולים משומשים שאספתי ממעטפות).
כמו כן קטפתי עלים מעץ התות שבחצר והאכלתי בהם את תולעי המשי שגידלתי, קראתי חזור וקרוא בגליון השבועי של עיתון הילדים: "הארץ שלנו", לפעמים בא אלי חבר ועסקנו בסחר חליפין של בולים, ג'ולים, גוגואים, נלסונים, "פרסים", ותמונות שהיו מצורפות למוצרים שונים כפרסומת.
לכבוד השבת אכלנו את ארוחת הצהריים במסעדת הפועלים הסמוכה. למרות הצנע, היו מגישים בשבת במסעדה מנות של בשר בקר באופן חופשי ללא צורך בתלושים – כנראה בעקבות "פרוטקציה" שהייתה להם בחלונות הגבוהים עקב היותם מסעדה קואופרטיבית ברוח הסוציאליזם וה"הסתדרות" הכל יכולה בתקופה ההיא בארץ; אי לכך, היה ביקוש רב מאד לארוחות הצהריים האלו, ועל כל כסא במסעדה המתינו שלושה ויותר אנשים, כך שלפעמים חכינו שעה ויותר ליד השולחן עד שהתפנה מקום. מנת הבשר המועדפת עלי הייתה "צלי על אש" עם בצל מטוגן. עד היום יש לי בפה את טעם הבשר שלא דומה לשום דבר שאכלתי מאז – לשום סטייק(אומצה), או תבשיל בשר אחר מכל סוג שהוא.

אחרי ארוחת הצהריים חזרנו לביתנו, שמענו ברדיו "פרקי חזנות כבקשתך", ולאחר מכן נחנו/ישנו (שלאף שטונדה) בפי היק"ים; יותר מאוחר, קראנו בעתון "דבר" של יום שישי, על רקע קולות מקהלה שערכה חזרות על אורטוריות של הנדל באולם האסיפות של בית ברנר, וכן שמענו נגינת חצוצרה של "השמן" מ"סבון רות", שהיה בן הבעלים של הכלבו בשם זה, ברחוב שיינקין שמאחורי ביתנו.
אחרי הצהריים הלכנו לבקר מכרה של אמי וכובדנו שם בעוגת שבת מתוקה עם קינמון עם טעם גן עדן. לפעמים קינחנו את בילוי השבת בהליכה לסרט קולנוע בקולנוע "שדרות" שכשמו כן הוא, היה ממוקם בשדרות רוטשילד.

שאר ה"חופש הגדול"

ומה עשינו בשאר שמונת השבועות? אותו הדבר, ובנוסף:
אהבנו להתבונן בעבודתם של בעלי מלאכה שפעלו בשכונה כמו הסנדלר גולדנברג:
לופת היה בברכיו בחוזקה את הנעל השפותה על סדן הסנדלרים כשסולייתה כלפי מעלה, בין שפתיו החזיק כתריסר מסמרים חדים בעלי ראשים רחבים, מיקם במדויק לוחית פח חצי עגולה בקצה הסוליה, שלף מסמר מפיו, נעצו בעזרת בוהנו החזקה לסוליה דרך אחד מחורי לוחית הפח, החזיקו במקומו בעזרת שתי אצבעות ידו השמאלית, ובעזרת צדו הצר של פטיש הסנדלרים הכה בו מכה אחת בעדינות אבל בהחלטיות כדי לייצבו בתוך עור הסוליה כשהוא מאונך להפליא; מיד סובב ידית הפטיש בידו והלם עם צדו הרחב בראש המסמר שתי מכות נמרצות. המכה הראשונה מביניהן כבר החדירה המסמר לכל אורכו כשראשו כבר מתלכד עם לוחית הפח; המכה השניה הייתה כמעט מיותרת – "מכת המתת החסד" הסופית על חייו העצמאיים של המסמר והפיכתו לחלק בלתי נפרד מהנעל. קצב עבודתו של גולדנברג היה כמעט מוסיקלי: "אחת, – אחת! שתיים! – הפוגה קצרה למיקום לוחית פח נוספת ולנעיצת מסמר נוסף, ושוב נשמע קול הלמות הפטיש: אחת, – אחת! שתיים!.

שעות ארוכות ביליתי בפתחו של אולם ההופעות במרתף בית ברנר שם נערכו חזרות של תזמורת האופרה הישראלית מיסודה של אדיס דה פיליפ עם הכנר הראשי מרקובצקי.
אהבנו גם לצפות בשחקני הטניס שהתאמנו במגרשי מועדון מכבי הסמוך לקולנוע אוריון, ביניהם אלוף ישראל אריה וויס, והאלוף לעתיד לזר דודמן.
אחרי שלימדתי את עצמי לשחות בים במים שהגיעו עד הכתפיים, והרגשתי די בטוח שלא אטבע, הצטרפתי פעם אחת לילדים השחיינים, נסענו באוטובוס לחוף הסלע בבת ים, ושחיתי עד הסלע – מרחק של מעל מאה מטר במים עמוקים. (כמובן כשהים היה שקט וכמעט ללא גלים.)
שיחקנו גם הוקי באמצע הכביש עם כדור טניס וכפות תמרים כמחבטים.
גם רצנו ברחובות אחרי "פורפירה שוט", נלחמנו בדוקרב בחרבות עץ, שיחקנו ב"שק קמח" ו"מלחמות תרנגולים" ( אני הייתי תמיד הילד עליו רכב ילד אחר שנלחם בידיו עם ילד שני שרכב גם הוא על ילד)
גלשנו בסקטים של התאומים במורד רחוב יוחנן הסנדלר, דהרנו על קורקינט "תוצרת בית", נסענו בעגלות אישיות שבנינו מקרשים וכגלגלים שימשו קוגלגרים שעבר זמנם, למדתי לרכב על אופניים בגודל בינוני שהזדמנו לשכונה – אני לא יודע כיצד – , קנינו פלאפל אצל נסים בשוק בצלאל, קניתי ירקות ופירות בשוק הכרמל אצל הג'ינג'י בשליחות אמי, שוחחנו מדירה לדירה בעזרת טלפון שבנינו משני גביעי גלידה מקרטון או שתי קופסאות פח, שחוברו ביניהן בחוט שפאגט כדי שיעביר את הקול, רחצנו בים ושיחקנו במטקות על החוף, ליקקנו אסקימו לימון שמכר לנו רוכל על חוף הים, וגם שטנו בסירת מנוע על נהר הירקון מתחילת רחוב אוסישקין עד למפלי המים ב"שבע טחנות".
(לפשר כל המונחים הלא ברורים לקורא, יש לפנות למנועי חיפוש באינטרנט – יש שם הסברים ותאורים מפורטים).

אפילוג
בסוף כל שנת לימודים חיכינו בכיליון עיניים לתחילת "החופש הגדול", נהנינו בו בכל רגע מתחילתו ועד סופו, אבל…את הימים האחרונים שלו העברנו בציפיה לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה: מי יהיו המורים החדשים שלנו, מי יהיה/תהיה המחנך/המחנכת, איך יראו חברינו לספסל הלימודים שלא התראינו אתם במשך החופש, מי התלמידים שיעזבו אותנו ומי יהיו החדשים שיצטרפו אלינו; ביום הראשון ללימודים נהנינו ממראה הכתה שנוקתה, נצבעה מחדש, והלוח שלה שחור ובוהק, מספרי הלימוד שחולקו לנו – שהיו חדשים בשבילנו אבל עברו אלינו בירושה מדורות קורמים של תלמידים, ממחברות חדשות ששוליהן עדיין ישרים ואינם מקומטים, וכמובן – שוב בציפיה לחגים המתקרבים וימי החופש מלימודים.
ביום השני לחידוש הלימודים, נכנסתי לכיתה, שלפתי מהילקוט את ספר "ירמיהו", מחברת התנ"ך, והכיפה, והמתנתי עם שאר חברי הכיתה לכניסת המורה בר-אדון. דלת הכיתה נפתחה, וההמולה שכחה באחת ; בפתח הופיע בר-אדון ועמו ילדה לא מוכרת. "נא לשבת ! " הורה המחנך לכתה תוך שהוא ניגש לכסאו ומניח את יומן הכתה על שולחנו. בהניחו יד אבהית על כתפה של הילדה אמר רכות: " זוהי גליה, תלמידה חדשה המצטרפת לכיתתנו; גליה ומשפחתה עברו מרעננה להתגורר בתל-אביב ואני מבקש מכולם לעזור לה להתאקלם בכיתה ולהתעדכן בחומר הלימודים כדי שבמהרה תהיה כבר כאחת משלנו." בר-אדון הושיב את גליה בטור הראשון, בשורה השלישית בכסא השמאלי, ליד אריה. נוהג היה בכתה להושיב בן ליד בת כדי להפחית פטפוטים.
פתח המורה את ספר "ירמיהו", ולאחר שהבנים חבשו את הכיפות, החל קורא: " כה אמר יהוה קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על-בניה מאנה להנחם על-בניה כי איננו: כה אמר יהוה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם-יהוה ושבו מארץ אויב: ויש תקוה לאחריתך נאם-יהוה ושבו בנים לגבולם:"
אהבתי את שעורי התנ"ך של בר-אדון, אבל ברגעים אלו, אם כי אוזני שומעות את דברי המורה, ועיני נעוצות בספר התנ"ך שלפני, הרי הגיגי נמצאים בטור הראשון, בשורה השלישית, ובכסא השמאלי, שם – קצת מאחורי וקצת מימיני – יושבת גליה, עם עיני התכלת, עם הלחיים הוורודות, עם השער הבלונדיני המתנפנף קלות בלכתה, עם שמלתה בעלת השרוולים הקצרים והתפוחים, עם הגרביים הלבנות הקצרות הצמודות לשוקיים חטובות, עם נעלי הסירה, ועם המבט הישיר שאין בו ולו שמץ של שחצנות, אבל יש בו הכרת ערך עצמית – "כן, אני יודעת שאני יפה!".
בערב, במיטה, לקחתי את ספר הספריה על מנת לקרוא בו, אבל הנחתי אותו עלי ועיני בהו בתקרה: מחשבותי עברו לגליה, כשמתחוור לי שיש עוד דברים בחיים לבד ממשחקים והרפתקאות בשכונה.