הזיות בפרהסיה

שמואל, שלא היה נרדם בלילות, היה יורד לחוף הים בתל-אביב וזורק אבנים לעבר מטוסים שהנמיכו טוס לקראת נחיתה בנתב"ג, בתקווה שאחת מהאבנים שלו תפגע באחד המטוסים ותגרום לו להתרסק. כך כל העולם יידע מי זה שמואל הרשקוביץ המפורסם שהפיל מטוס נוסעים שלם באמצעות אבן. פעם אפילו עלה לגג של מגדל האופרה, כדי שיוכל לכוון טוב יותר, ונדמה היה לרגע שהטייס של טיסה 386 מרומא הבחין בו והסיט את המטוס ממסלולו.
הרבה לפני המטוסים והשיטוטים האינסופיים ברחובות העיר בלילה, חי שמואל את החלום הישראלי. דירת ארבעה חדרים וחצי בשכונה הסגולה בעיר הכי מתפתחת באזור השרון. אישה, שני ילדים ולברדור מעורב מיום האימוץ בפארק רעננה. את רכב הליסינג מהחברה החזיק בחנייה של הבניין, בדיוק באמצע בין הקווים המסומנים, כדי שלא יפריע לשכנים. בערב, אחרי המקלחות, אחרי שהוציא את הכלב לטיול ונתן לאשתו נשיקה, הלך לגנוב לעצמו כמה רגעים של שקט לפני השינה. מדי פעם השתעשע ברעיון שאולי יברח וישאיר הכל מאחור, יתחיל חיים חדשים בארץ חדשה, יטייל בעולם ללא דאגות, יתאהב כל יום במישהי אחרת ויחיה את החלום במקום לחלום על החיים שאף פעם לא העז.
הכל נגמר באבחה אחת, בבוקר יום שבת במהלך חודש מאי. החתולה הזחוחה של השכנה מקומה שנייה גרגרה כהרגלה על השטיח בכניסה לבניין. שמואל, ששב מטיול הבוקר עם הכלב, פתח את דלת הכניסה ולפני שהספיק להחליט באם יצחצח את שיניו לפני או אחרי הקפה, נקלע לקרב חסר פשרות בין החתולה לכלבו. בתחילה ניסה להפריד, ליישב, אחר כך לצעוק. משלא עלה בידיו להרגיע את המהומה, החל לבעוט בחתולה ללא אבחנה, כל הדרך עד לקומה שנייה. משהו בו נשבר, התפוצץ לרסיסים, מין תחושה של כלו כל הקיצין, הכל הלך והתעמעם סביבו כמו היה זה סרט בהילוך איטי. הצעקות של השכנה, הילדים שבכו, אשתו שניסתה להרגיעו, האמבולנס, המשטרה וכל מה שבעקבות כך. התוצאה הסופית הייתה גבר בשנות השלושים לחייו שקפץ עם חתולה מקומה שנייה. שמואל נחת על הרגליים, החתולה על הגב.
חמישה חודשים בילה בבית החולים עם רגליים שבורות ואגן מרוסק, מסרב לדבר ולתקשר עם הסביבה. הפסיכיאטרית שבדקה אותו קבעה כי יש מקום להמשך הסתכלות. מאחר ובתעודת הזהות נשאר שמואל מנהריה, הועבר לבית החולים הפסיכיאטרי שבצפון הארץ. תמיד חשש כי אם ישנה משהו בתעודת הזהות הישנה, ימחק את הילד שבו לעד.
שנתיים וחצי בילה במחלקה מספר חמש, עד שהוחלט לשחררו. החיים נמשכו בעת שהיה מאושפז. הדירה בת ארבעת החדרים וחצי בשכונה הסגולה, שבינתיים הפכה לירוקה, נמכרה לזוג אחר מאותו חלום. האישה והילדים עזבו את הארץ. רכב הליסינג חזר לחברה, ואת הכלב מסרו לאימוץ ביום שבת בפארק רעננה.
בטופס השחרור נכתב שמצבו מעורער אך יציב, עם נטייה להזיות. שנים בילה בנדודים בין הוסטלים לאשפוזים, התקפים חוזרים ונשנים, לא מצא שקט בשום מקום. הפסיכיאטרים סברו כי כדאי להעבירו לעיר הגדולה, אולי הרעש בעיר יקל על הרעש הפנימי הרוחש בתוכו. כך מצא את עצמו בהוסטל ברחוב יהודה הלוי שבתל אביב, חולק חדר עם בחור צעיר שנפגע בצבא, כשנפל ממגדל שמירה ישר על הראש. הפסיכיאטרים קבעו שמצבו יציב אך מעורער, לפעמים במאניה, לפעמים בדיפרסיה. ארבעה כדורים בבוקר ושניים בערב.
יחד יצאו לסיבובים בלילות, חורשים את העיר, עוברים רחובות וכיכרות. לפעמים הצטרפו חברים שפגשו בדרך. את אהובה הכירו באחד הלילות. נפגעת חרדה מפיגוע בסנטר שנותרה לבדה. בעלה והבת עלו לשמיים על עשרים קילו של מטען חבלה. הם ניסו להפוך מחשבות למילים, הזיות לרעיונות, למצוא מזור בכוכבים שהאירו את דרכם כל לילה במהלך שיטוטיהם ברחובות העיר.
מדי פעם, כשהיו יורדים לים, היו פוגשים את אבנר מההוסטל בלילינבלום. כל פעם באותו מקום, היכן שרחוב אלנבי נשפך לים והעיר מתחילה לנשום. אבנר רצה להיות מישהו מיוחד, מישהו מוכר, שיזכרו אותו אחרי שילך. תמיד עם חבילת מרקרים בתוך התיק, היה רושם על מכוניות חונות וקירות של בתים: "אבנר היה פה, תזכרו את השם". יום אחד נכנס לים ונעלם, את התיק עם המרקרים השאיר על החול, שמואל לקח את התיק ושם בחדר מתחת למיטה. הוא הבטיח לעצמו שיעשה הכול כדי להיות מפורסם ואז גם יספר לכל העולם על אבנר מלילינבלום, שהיה כותב את שמו על קירות ומכוניות באמצע הלילה.
בלילות הקרים של דצמבר, הייתה מגיעה אהובה להוסטל ביהודה הלוי, עטופה בחרמונית שקנתה פעם בחנות יד שנייה, בורחת מהקור והבדידות בדירה הקטנה שגרה בה לבד באבן גבירול, קוראת לשמואל מהמרפסת לצאת החוצה לעשן איתה סיגריה. תמיד שמח לראותה, למרות שלא ידע איך לבטא זאת. הם היו יושבים על הספסל מחוץ להוסטל ושותקים. היא עם החרמונית והוא עם מעיל הפליז שנשאר לו מהטיול האחרון שעשה בדרום אמריקה לפני שהתחתן.
באחת הפעמים שישבו בחוץ ועישנו, ניגש אליהם זוג צעיר וביקשו אש להדליק סיגריה. אהובה שלחה יד לכיס לעבר המצית, אך מייד התחרטה, פחדה שמא יגנבו לה אותו ובמקום הושיטה את הסיגריה הדלוקה. שמואל המשיך לשתוק. הזוג הלך ומאוחר יותר גם אהובה הלכה, יותר הוא לא ראה אותה.
בלילות המשיך לשוטט ברחובות העיר, פעם לבד ופעם עם השותף לחדר, עד שגם הוא נעלם, והותיר אותו לבדו. הוא החל לבנות לעצמו מסלול קבוע שמתחיל ביהודה הלוי ומגיע לשינקין, פונה ימינה והולך ישר לכל אורכו. בדרך נהג לעצור באחת הפיצוציות, לקנות לעצמו שלישיה של סיגריות בודדות בחמישה שקלים ובקבוק מים בטעמים. כשהגיע לאלנבי, היה חוצה את הכביש ומתיישב על אחד הספסלים, במקום שבו שוק הכרמל מתחיל, ובוחן היטב את העוברים ושבים. מדליק סיגריה וחושב האם הם מכירים אותו, האם נפגש עם אחד האנשים שחולפים כעת על פניו ולא מביטים לעברו. אולי תפס פעם טרמפ עם הבחור עם התספורת הקצוצה. אולי טייל בפרו לאיזה הר נידח עם הבחורה עם המיני הקצר. הוא חשב לעצמו כי אם היה מפורסם היו נעצרים ושואלים לשלומו, מתעניינים מה נשמע ואיך עבר עליו היום. הוא נשבע שעוד יראה לכל אותם אנשים מי זה שמואל הרשקוביץ מנהריה.
אחר כך היה יורד עם אלנבי לכיוון הים, עובר דרך שלוליות של קיא ואדי אלכוהול. מתוך הפאבים שעל פני הרחוב, שמע שירים מוכרים שהזכירו לו נשכחות. את מסיבת הטבע ברמת הגולן עם החברים מהתיכון, את הפול מון בתאילנד, את הפעם ההיא שהשתכר בהופעה וחזר הביתה על הקטנוע של הבחורה שרק הכיר. הכל הרגיש לו פתאום נורא מוכר, זיכרונות שעלו, החוויות שצבר, מבעד לזיפרקסה, לריספרדל, ויתר הכדורים שנטל, נזכר כי יש בן אדם, יש חיים. הרחוב נמתח ונמשך עד שהגיע לים, בדיוק בכיכר עם המזרקה בה היה פוגש את אבנר, הדליק עוד סיגריה וחצה במהירות את הכביש. הוא נזרק על החול והביט לשמיים. מדי פעם חלף מטוס שהגיח מן הים, וכשנותר בדל סיגריה בין שפתיו, קם וצעק שכל העולם יישמע: "את שמואל הרשקוביץ אף אחד לא יישכח".