הזדמנות אחרונה ודי.

סכין ועוד סכין ועוד סכין ועוד סכין.
לא סבלתי מספיק?
אין עוד איפה לדקור, אין עוד איפה לחתוך.
הלב נעשה קר וקשיח והנפש נחלשת מרגע לרגע, מסכין לסכין.
אם באמת היה אור בקצה המנהרה הייתי רואה אותו כבר.
אני ממשיכה לצפות אבל כל פעם מתאכזבת מחדש, חברים, משפחה,אהבה, לימודים. נראה כאילו שום דבר לא מסתדר. כאילו היקום לא רוצה לראות אותי מאושרת.
אבל זה בסדר… אולי לא. אבל זה בסדר.
״תמשיכי הלאה צעירונת, אוהו כמה עוד תעברי בחייך.״ כולם חושבים שהם מכירים אותך, יודעים עלייך הכל. הרי מאחורי החיוך לא מסתתרת נפש פצועה וקרועה שמרגישה כאילו היא התבגרה בעשר שנים לפחות. אבל מאחורי החיוך והצחוק נמצאת ילדה עצובה, בודדה, עייפה ומיואשת שרק מתחננת לקצה של שמחה. מה ביקשתי? להיות שמחה? בריאה? רק לזה אני מתפללת. שום דבר לא חשוב.
אבל זה בסדר. עוד הזדמנות אחרונה, אחרונה ודי. אני מבטיחה.