הזאב מילל כמו הרוח
לגמתי מהקפה החם שהחזקתי בידיי..
רוח חזקה נושבת בחוץ ומסלקת כל יצור שעוד נותר בחוץ.
אני מעדקת את החיזתי בספל החם.
הילדים הקטנים כבר הלכו לישון, הקור מעייף אותם במהירות, הקטן בן השמונה בטח כבר נרדם מזמן, בימים כאלו די קל להירדם. אבל ביתי הבכורה כנראה עדיין לא נרדמה, לפעמים נידמה לי כי היא עושה זאת בכוונה, אף נחירות קטנות שהגיעו מחדרה הרגיעו אותי.
"טוב, אני הולך לנמנם קצת." בעלי נשק לי ומיהר אל חדרינו." אל תשכחי שבחצות אביך יתקשר!"נאנחתי.
עוד חצי שעה חצות! שעה שבסיפורים נשמעת כמו שעה קסומה לגמרי…
אך כרגע השעה הזאת תמיד גורמת לי לכאבים בלב.
עמדתי והקשבתי לרוח המייללת. ולרגע דימיינתי זאב קטן מחפש את דרכו בסופה ומיילל לו.
בערך במצב שבו אני אהיה אחרי השיחה. ואז לא תיהיה אם זאבה אשר תמצא את גורה בסופה וברוח החזקה. כי אימי כבר מתה. ואני הגורה נותרת לבדה… בסופה, בקור וברוח.
לפתע המחשב החל לזמזם. עוד לא חצות! על המסך הופיע הסמל של הסקייפ ותמונה של אבי היקר. אולי אני התעלם? זה לא יהיה גרוע כל כך. הרי אוכל לומר כי נכנעתי לקור והחלטתי להרדם לי. אבל אינני יכולה לנטוש את אבי!
לחצתי על כפתור השיחה.
"אני לא יכול לדבר איתך הרבה זמן," החל לדבר אבי בקול צרוד מרוב צער. "היא מתה רק אתמול אבל אני עדיין מתכנן לעשות את הטקס מחר, הבחירה על צבע הפרחים ועל הבגדים בהם ילבישו אותה תיהיה שלך." והוא מיד ניתק.
מחיתי דמעות שהחלו לזלוג מרוב צער. הנני יתומה! אם כמעט בת 40 עם שני ילדים בוכה.
כעט הרגשתי כי אני באמת זאב קטן ואבוד בסופה אשר אימו לא תבוא לחפש אחריו.. לעולם.
"אימא." הגשתי יד קה מונחת לי על הכתף.
העפתי את מבטי אחורה. ילדתי הבכורה עמדה שם והתבוננה בי.
"אימא." חיבקתי אותה בשקט ובכיתי על כתפה.
הרוח הפסיקה לילל פתאום. כנראה מישהו בכל זאת הציל את הזאב הדימיוני שלי.
כנראה כל מי שנותר במשפחתו.
"אימא, אל תיהיה תלויה רק באימך. היא חלק חשוב מאוד מחייך וגם מחיי. אבל יש לך ילדים, ילדים ומשפחה שלעולם לא תרצה לאבד אותך. תישארי חזקה."
לרגע ראיתי תמונה לנגד עיניי.
הזאב שדימיינתי כבר את ראשו בכפותיו וילל בשקט ואז הופיע זאבה קטנה יותר והתכרבלה איתו. ושניהם יללו יחדיו ואז המשיכו לעבר התחלה חדשה.
תגובות (0)