הו, שיט!

חמש וחצי בבוקר.
אני מסתכלת על סרטוני פאדיחה שלי מלפני שנים ותוהה לאן נעלמה שמחת החיים. לאן נעלמה הכותבת שבי. אני לא חושבת שבעבר הייתי כותבת ״סרטוני פאדיחה״ בכתיבה שאמורה להיות יפה. אבל לעזאזל עם זה. אני מדברת על הרגשות שלי בחמש וחצי בבוקר. אף אחד לא יגיד לי איך לכתוב. אפילו לא אני. תמיד שאני כותבת על מה שאני מרגישה יש בי פחד להעלות את הדברים על הכתב. כל הקלדה שלי היא מהוססת. כתיבה על הרגשות שלי היא כמו מראה. כשיש בתוכי בלגן ואני לא מבינה מה קורה איתי, אני כותבת את זה ואז הכל מסתדר ואני מבינה מה אני צריכה לעשות. רק שברוב הפעמים אני לא מעוניינת לדעת מה אני צריכה לעשות, אני מעדיפה להשאר בקונכיה שלי, עטופה בשקרים שמכרתי לעצמי. הכל יהיה בסדר. בסוף. הייתכן?
אני צריכה לצחצח שיניים וללכת לישון. זה מה שאני צריכה לעשות עכשיו! לא לשבת פה, לכתוב על מה שאני מרגישה. עבר הרבה זמן מאז שכתבתי משהו בכלל. עוד מעט יש לחברה שלי יום הולדת וזה יהיה תירוץ לכתוב ברכה. זו כתיבה. משהו של כתיבה. אני אצחצח שיניים עכשיו. לילה טוב.