הולכת לישון בתקווה ש…

הולכת לישון בתקווה שמחר יהיה יותר טוב
הולכת לישון בתקווה לקום מחר בבוקר עם חיוך
הולכת לישון בתקווה שמחר אני אצא מהדיכאון
הולכת לישון בתקווה שאני אפסיק לבכות בלילה
הולכת לישון בתקווה שהתקופה הרעה הזאת תגמר
ואז הדמעות מתחילות לרדת לבד..
ואני חושבת לעצמי..
מתי זה יגמר ?
חושבת וחושבת מה לעשות שיהיה יותר טוב,איך להתנהג שיאהבו אותי.
כל כך הרבה מחשבות בראש שלי..
וזה ככה כל לילה, מתי זה יפסיק ?
אז בסדר, פגעתי בעצמי, הצטננתי בכוונה והיום אני לא הולכת לבית ספר.
אבל מה יהיה מחר ?
אני אחזור לשיגרה הממורמרת שלי ?
לא אני לא מוכנה לזה
חושבת וחושבת , מחפשת דרכים איך להיות חולה, מחפשת דרכים איך להבריז.
הכל בגלל אותם ילדים, שאני לא יכולה לראות את הפרצוף שלהם יותר.
למה אני תמיד בצד ? למה אני תמיד לבד ?
כן,אני בבית ספר חדש.
אבל אני תמיד עזרתי לילדים חדשים,אני תמיד באתי אליהם ועזרתי להם להשתלב,אני תמיד ניסיתי לדבר איתם כמה שיותר.
אז למה שזה מגיע אלי , אף אחד לא עוזר לי ?
אז אני נכנסת לבית ספר עם ראש מורם,בגאווה,אומרת היי לכולם.
והם ? דופקים לי מבט שינאה והולכים .
המבט הזה,הוא שבר אותי.
רק בגללו שווה לי לוותר.
אז אני סופרת ימים, וסופרת וסופרת.
הכל כל כך לאט,אני משתגעת.
אפילו החודש הראשון של הלימודים עדיין לא נגמר,הוא נמשך כאילו נצח.
תמיד עודדתי את כולם לא לוותר.
אז למה אני מוותרת ?
למה שזה מגיע אלי אף אחד לא מעודד אותי ?
עולם של צבועים .