הולכת בדרכי

הלכתי עם הכלבה שלי על המדרכה.
אף פעם לא הבנתי למה הכביש חלק והמדרכה לא, למה המכוניות שלא מרגישות דבר צריכות לזרום בקלילות וכמעט בחוצפה על כוח הכבידה ואנחנו חייבים ללכת בין החריצים של אריחי המדרכה.
טיפשי.

התקרבתי למעבר החציה, ראיתי מכונית מתקרבת אבל היא הייתה די רחוקה.
לא ממש היה אכפת לי שהיא נוסעת לעברי מהר, מצדי שתפגע.
אז פשוט לא הסתכלתי והתחלתי ללכת על הכביש עם הכלבה שלי.
לצערי, הגעתי לצד השני של הכביש והמכונית עברה מאחורי כמו לועגת לי שהפסדתי גם הפעם.

אז המשכתי ללכת באי רצון, אך ללא כוח להתנגד לתוך החורש הקטן.
הכלבה שלי עשתה מה שכלבים עושים שמטיילים איתם ובזה נגמרה החוויה.
אז חזרתי בשנית למעבר החציה ועוד פעם העפתי רק מבט חטוף לצד אחד של הכביש, לראות אם יש סיכוי הפעם שמכונית לא תשים לב אלי.
אבל הכביש היה ריק אז פשוט התחלתי ללכת עד שהגעתי הביתה.

שהגעתי לשער הירוק החלוד בכניסה לביתי עוד יכולתי לשמוע את אחי הקטן משחק באקס בוקס של המשפחה ומהחלון ראיתי את אמא שלי עובדת על המחשב.
פתחתי את השער והלכתי בשביל הגישה אל הדלת.
אם אתה ממשיך אצלנו ישר אתה מגיע טכנית לדלת הראשית שבה אנחנו לא משתמשים, אבל אם אתה הולך שמאלה אתה מגיע לדלת המטבח, הדלת שממנה אנחנו יוצאים ונכנסים כל יום ביומו.

לא אמרתי שלום לאף אחד, רק שחררתי את הכלבה לדרכה והיא רצה לה במדרגות ועלתה למעלה למיטה הקרועה הקטנה שלה במסדרון.
המבט הנוגה היה דבוק לפני, בדרך כלל הייתי מנסה להסתיר אותו, למרות שבדרך כלל אני שמחה מאוד.
אבל היום לא היה לי כוח, השארתי אותו על הפנים.

אומרים לי שאני שקטה, זה נכון.
בדרך כלל אני לא. אני ממש רועשת וכיפית.
אם אתם רוצים לצחוק, זה איתי, אפילו שאני לא ממש מצחיקה.
שמכירים אותי, זה כיף לכולם.
באמת שאין לי מושג למה אני ככה, אני לא עצובה, רק מבואסת, מדוכאת.

והחברים שלי חצי שמים לב.
כן… נהייתי שקטה יותר, אבל אני ממשיכה לחזור על המשפט המפגר הזה שכבר איבד כל משמעות עבורי "אני בסדר, סתם עייפה".
כמה פעמים אמרתי שאני בסדר?
לעזאזל אם זה, אני לא! אבל אני לא יודעת למה.

אולי זה כמו חוש עכביש כזה…
כמו שכלבים יכולים לחשוב באסונות לפני בני אדם?
אולי משהו רע ממש עומד לקרות והתודעה מנסה לשלוח לי מסר שאני עומדת להיות עצובה מאוד.

אתם חושבים שיש מכסה לעצבות?
אני מקווה שאגמור אותה ואחזור להיות אני השמחה שוב.
שלא תבינו לא נכון, יש לי המון חברים, אני אוהבת אותם כי הם נחמדים והם עצמם והעזרה בינינו הדדית וחברית.
אנחנו מקיפים אחד את השני מכל עבר ופינה ותומכים זה בזה.
ההורים שלי גם כן תומכים ומדהימים וגם האחים והאחות שלי, עד כמה מעצבנים שהם להיות.
אני פשוט מרגישה לבד, אני ממש לא רוצה להפיל על אף אחד את המעמסות שלי, בעיקר שאני לא יודעת בכלל מהן.

מסתבר שהרבה דברים מתנגשים לי, או לפחות עומדים להתנגש.
האם אני אפסיד שלושה קונצרטים עבור קורס קיץ אחד?
כלומר, סומכים עלי, אנשים וזה…

לא יודעת, נכון לעכשיו אני די אבודה בתוך עצמי, מזכיר לי שיר שכתבתי על כך שאני בורחת מהאמת ושאני גורמת לעצמי לקרוס שוב מחדש.
אז כן…
את שמי לא אגלה, אחרת היכן המסתורין?
אני מקווה שאמשיך בדרכי ושאחזור למסלול "המזהיר" שעליו דהרתי עד לפני כמה שבועות.

אי פעם הרגשתם ככה?
כאילו שאתם על סף הדיכאון, שאתם לא רוצים לשתף אף אחד?
שאתם פשוט עייפים, אך עוד מיליון דברים מחכים לכם מעבר לצומת הקרובה, כל כך הרבה דרכים ומשימות ושאיפות ודברים למלא ולהגשים.
אבל פשוט… עייפתם?

ואתם לא באמת יודעים למה, הרי רק לפני ימים ספורים עוד הייתם יושבים בחוף הים, או נפגשים עם החבר'ה אחר הצהריים, או אפילו נהנים מבדידות קלה, אבל הייתם בסדר.
עכשיו אתם לא…

מעניין למה.
נעשה עסקה, אם אני אגלה לפניכם, אומר.
אם אתם תגלו לפני, אל תגלו לי.
כי למרות שאני מתה לדעת (לא מתה עדיין, אבל קרובה למוות) למה אני ככה ולמה הרגשות שלי כל כך לא ברורים, אני כנראה צריכה לצאת למסע של חיפוש אחרת תשובות בעצמי.
אני לא יכולה לקבל הכל בכפית פלסטיק ישר אל תוך הפה שלי.

אומנם לא נולדתי אתמול, אבל אני עדיין צעירה ואני לא בטוחה לאן המסע הזה יוביל אותי לבסוף ומה אני אעבור בדרך, ולמה בכלל אני אמורה לעבור אותו.
אולי אני פשוט אשכח ממנו ואמשיך בחיי?
או שכבר עברנו את השלב הזה?
מה אני מוכנה לעשות כדי להגיע לנקודה הסופית?
איפה שאני אמורה לקבל קצת תשובות, או הרבה יותר שאלות.

אני מניחה שאפשר לקרוא לזה "המסע של החיים" או פשוט "החיים" כי מה לעשות, אנחנו כאן.
בין אם אנחנו או אחרים רצו את זה.
בטעות או בכוונה, אנחנו קיימים ואף אחד לא יכול לומר לנו אחרת.
יש לנו את הזכויות שלנו ואנחנו יודעים אותן (ואם לא, תקשיבו בשיעורי אזרחות יותר טוב).
יש לנו חופש (שטכנית נגזל- "שוק העבדים" גוסטב בולאנז'ה).
וחירות המחשבה והביטוי (שבגללה אנחנו יכולים למות, דברו עם עורכי העיתון "ניו-יורק טיימס").
יש לנו את הזכות להרגיש מוגנים (אז זה למה אני נועלת את הבית כל לילה?)
ויש לנו את הזכות להחזיק ברכוש שהוא רק שלנו (אף אחד לא יגנוב לכם את התיק, זה קורה רק בסרטים!).
ומותר לנו הרבה דברים.
הזכות לחינוך למשל (איזה כיף).
הזכות לשלמות הגוף ("שנטי במדבר").