הויתור על עצמה

נשמתה לראשונה שייכת לה. היא לא נותנת את כל כולה לאחרים.
היא אמנם בצד, עם דמעות בעיינים וחתכים בגוף (מזה שנים שלא), ואף לא אחד באמת חושב מה קורה איתה או מה קרה לה.
הם כולם מעמידי פנים עם מסיכות וצביעות שלא הגיונית. יכולים להיות חברים שלה ולצחוק. אבל כשקשה כולם בורחים.
אז הנה- היא קרסה. היא לא יכלה לתפקד יותר.
הנפש שלה, המעט שנשאר מהנשמה שלה שייך לה עכשיו.
וכרגיל כמובן לזמן שאול.. בקרוב מאוד גם המעט שנותר יהיה שייך לאחרים שוב.
אך ברגעים הקטנים האלה שיש לה לבדה היא תוהה.
מדוע עושה זאת לעצמה?
למה היא איננה מפסיקה?
האם זה בסדר לתת לאחר לדרוך עליה?
האם זה בסדר לתת את כולה ולשתוק?
האם זה בסדר המצב הזה שבו היא נמצאת?
היא יודעת שלא.
ובכל אופן כנראה שכבר מחר זה ישתנה. טוב הגזמתי.. זה כנראה כבר עוד שעה אם לא פחות יחזור לקדמותו.
היא תמיד תוותר על עצמה.
היא תמיד תהיה האופציה האחרונה של עצמה.