הוולקיריות של ימינו
הזכרונות חולפים בראשך, מתענג על רגעים שאינם עוד. עם כל זיכרון חדש-ישן מציפה אותך ההרגשה הנוסטלגית, זה הוא רגש מוזר שמצד אחד מרגיע על מה שהיה ומן הצד השני משאיר צביטה בלב על מה שלא יהיה עוד. אתה נזכר בחברים מהתיכון, מהצבא, מהעבודה "מעניין מה איתם ? " אתה שואל . אתה נזכר באישתך עליה השלום, ביום הראשון שנפגשתם שעוד חשבתם שהזמן יעצור מלכת והאהבה הצעירה תשאר שם לנצח. אתה נזכר ביום שהתחתנתם, שנולד הבן ונולדה הבת איך הרגיש לך מוזר אז להיות אבא. אתה נזכר ביום האחרון שעמדת מול מיטתה ונפרדתם לעולמים. הכאב בחזה מחזיר אותך להווה. אתה משתעל, נאבק על עוד נשימה, מקווה שזו היא האחרונה. הנוף המוכר של תקרת חדר השינה שנמאס לך כבר לראות משתקף מעינך. "תפקידי תם בעולם, עשיתי את שלי.מה נשאר עוד חוץ מלחכות למוות." אתה אומר לעצמך. מזווית עינך אתה רואה אותה, הולקיריה. היא פורשת את הסמיכה מעליך, משקה אותך ומלטפת את מצחך. מגע עורה כל כך רך וצעיר שהוא מפיח בך חיים ולו רק לרגע קט אתה מרגיש בן 20 . בשארית כוחותיך, אתה מניע את ידך כלפי מעלה, ידך זזה באיטיות, רועדת. היא תופסת בידך.
אתה מאמץ את גרונך אבל אך ורק לחישה יוצאת מפיך.
"להתראות וולקיריה שלי…"
תגובות (1)
אי־אפשר לספר סיפור בגוף שני. הוא נועד למכתב, פניה אל הקורא (שבירת קיר רביעי אינה מומלצת בסיפור שאינו קומי), או ציטוט.
"פורשת את השמיכה" – 'לפרוס' פרוסה, 'לפרוש' מפה; 'סמיכה' היא ההיפך מ'דלילה'.
כדאי לפרק את הסיפור לפסקאות. למרות שמדובר בקטע קצר, הוא כתוב בצורה לא נעימה לעין.
את כל אחד מהמשפטים שמתחילים ב־ "אתה נזכר" יש להתחיל בשורה נפרדת. בעצם, כל משפט שמתחיל ב־ "אתה".
גם ציטוטים יש להתחיל בשורה חדשה.
מספרים יש לכתוב במילים. מספר סידורי כמו 'שנת 2021' או 'תא דואר 1234' אפשר להשאיר בספרות.
את סימני הפיסוק יש להצמיד ימינה, מיד לאחר המילה; ולרווח משמאלם.
"ביום שהתחתנתם[; ביום שבו] נולד" – 'שנולד' לא מתאר את יום הנישואין.
"איך (הרגיש לך)[הרגשת] להיות" – 'להרגיש' היא פעולה שמבצע נושא המשפט; לא פעולה שמבוצעת עליו.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.