הוא

אומרים שאלוהים אוהב את היפים. הם טועים.

הייתי נערה בודדה ברחובות, ללא משפחה ובית. קיבצתי נדבות. לבד.
כשעבר אדם לידי וראה את בגדיי במלוכלכים והבלויים. הוא אפילו לא הניד עפעף. רק התעלם והלך. כל יום הייתי אוספת שיירי מזון מפחים, מתחרה עליו עם חתולי רחוב מסכנים. כמוני.
בלילות השחורים קפאתי בקור. חליתי. עמדתי למות.

עד שהוא אסף אותי אליו. וכבר לא הייתי לבד.

הוא טיפל בי, החליף את בגדיי המלוכלכים בבגדים חדשים ונקיים, האכיל אותי, נתן לי לישון במרתף ביתו.
כשאשתו יצאה, הוא דאג לי לבידור, לקח אותי למסעדות יוקרתיות, להצגות ולבילויים. אפילו שלא היה צריך.
בהתחלה לא בטחתי בו. הוא היה נחמד מדי, מתוק מדי, עוזר מדי. היה לו המון כסף, ואישה שהוא הסתיר אותי ממנה. לא הבנתי מדוע. הוא טען שהיא תזרוק אותי לרחוב שוב.
אבל הוא דאג לי. הוא נתן לי כסף. הוא דאג לכל מחסורי. הוא עודד אותי כשבכיתי, לחש לי מילות נחמה והיה לי לכתף ומשענת. 'כמה שאת יפה' היה נוהג לומר. 'אין צורך להכתים את הפנים היפות שלך בדמעות'.
הודאתי לו. חשבתי שאולי אלוהים כן אוהב אותי.

הוא ביקש ממני להניח לו לעזור לי. ולבסוף הנחתי לו.
הוא ביקש ממני להניח לו לעודד אותי. ולבסוף הנחתי לו.
הוא ביקש ממני להניח לו לטפל בי. ולבסוף הנחתי לו.
עד שלבסוף, הוא ביקש גם דברים אחרים. אבל כשלא הנחתי לו, הוא לא הניח לי.
'לא תחזירי לי תמורה על כל מה שהענקתי לך?'
'את לא רואה כמה שטוב לך איתי?'
'חבל לבזבז את הגוף היפה הזה'
הוא סגר אותי בארונות, מנע ממני מזון ומים לימים, הכאיב לי, עינה אותי!
לבסוף הנחתי לו.

כשאני הייתי משותקת מאימה, כל מה ששמעתי היו אותן מילותיו האוהבות.
המילים שהיו לנחמה שלי, הפכו למושאות סיוטיי.

אחרי המעשים הללו, ישבתי במיטתי משותקת, בוהה בחלל בריקנות, עד לפעם הבאה.
שמעתי אותו מלמעלה, לוחש אותן מילים לאשתו.
לי הוא אמר שאני מקולקלת, ושיצטרך להביא מישהי חדשה.
אולי זה מה שגרם לי למצוא את הכוח להתנגד, לנסות לברוח. לא שזה עזר. באותו יום הוא ירד למרתף עם אקדח.
הוא ירה בי, ונתן לי לדמם. לאט. צרחתי לאלוהים.
המחשבה האחרונה שחלפה בראשי, היא שהיה עדיף כבר למות ממחלה ברחוב.

לא, אלוהים בהחלט לא אוהב את היפים.