הוא לא יגיע

מה עושים עם כל הכאב הזה?

אני שוב אהיה לבד, לא, לא בדיוק לבד. אני מחכה לו שיבוא.
אני מציצה מפתח הבית. עוברת עוד דקה, ועוד אחת. טוב, אולי אצא למרפסת, משם אני בטוח אוכל לראות אותו מגיע. כן, אני יכולה לראות את כל הרחוב מכאן.

הוא יגיע, אני יודעת.

אני חושבת על כל הדברים שאני רוצה לספר לו, ואיך אוכל לומר לו את הכל ברגע שהוא יגיע הביתה. הכל פתאום נשמע כל כך שקט, כאילו העולם לא נושם, לא זז, לא חי.
כאילו הכל מת.

אבל הוא לא מגיע.

אני יודעת שהוא לא יגיע אבל אני ממשיכה לחכות לו. מיליון מחשבות רצות במוחי. האם לעשות את מה שהוא היה רוצה שאעשה, האם זה היה בסדר מצידו, או שהוא מעדיף שאני אעשה את מה שאני רוצה? מה הוא היה רוצה שאעשה? מה אני רוצה לעשות? איפה הוא? אני רוצה שהוא יבוא ויגיד לי מה לעשות! אני רוצה שהוא יבוא! אני רוצה-

אבל הוא לא מגיע.

מה עושים אם הכאב הזה? הוא אוכל אותי עד תום, עד שלא נשאר דבר. עכשיו זה רק אני והיא, זה שונה. זה בודד פתאום. שתיים זה יותר עצוב משלוש.
פעם, כשהיה לי יום הולדת, הם הזמינו את כל החברות שלי ועשו לי מסיבת הפתעה. הוא השמיע להן את השיר ששרתי בבת מצווה. זה היה כל כך מביך כי לא רציתי שהן ישמעו, אבל הוא התעקש, אז הסכמתי. בתת מודע שלי שמחתי שהוא עשה את זה. הוא אהב לשמוע אותי שרה. הוא אמר שזה מקסים.
הוא היה בונה כמעט הכל בעצמו. מתקן דברים, מסדר. הוא היה הדמות האחראית לכל הדברים האלה.

הוא יגיע, אני יודעת.

הוא חייב להגיע, כי אנחנו לא יכולות להיות לבד. הוא צריך להיות כאן כדי לתמוך בי, בעיקר בי. הוא חייב לי ימי הולדת, וגיוס שכנראה כבר לא יהיה; הוא חייב לי שירות לאומי.
הוא חייב לי חתונה.
לכולן יש תמונה איתו, שמחות ומאושרות, הרגעים הכי יפים בחייהן, ורק לי עוד אין. זה נגזל ממני.
הוא חייב לי את הרגע ההוא שבו אני אהיה בהיריון, והוא יוכל להחזיק את התינוק ואני אראה כמה הוא מאושר.
הוא חייב להגיע. אני מחכה עוד שישי, ועוד אחד. מביטה בכיסא האהוב עליו שעדיין נח בתנוחה שהוא תמיד היה. הוא חייב-

הוא לא יגיע.