הוא והיא

הוא קם ממיטתו החורקת והישנה, היא קמה ממיטתה המהודרת בכריות עם ציפוי מבד איכותי.
הוא הלך 1.5 מטרים והגיע לכיור, שלידו היה מסרק שבור, משחת שיניים שכבר כל כך רזה, ומברשת שיניים ישנה וצהובה.
היא הייתה צריכה "להתאמץ" כל כך כדי להגיע לכיור. לרדת במדרגות ואז ללכת 6 מטרים ימינה. שם היו לה כל חפצי הפאר. מחליק, מסלסל,סומק וגם פודרה. ובצד מברשת שיניים חדשה שרק יצאה מהקופסה, ומשחת שיניים מהסוג היקר ביותר אך הטוב ביותר.
כשהיה כבר לבוש, הסתכל במראה השבורה שעל הקיר, ומבטו ממורמר. הוא חש באכזבה, בשנאה העצמית. 'מה הטעם בחיים האלה?' היה שואל עצמו בכל יום כשהביט במראה.
אחרי שהתלבשה בבגדיה האופנתיים שרק אתמול יצאו מחנותה של התופרת המקצועית, הסתכלה במראה והחלה לחייך. 'אלו חיים יפים.' בכל יום הייתה אומרת לעצמה.
הוא גרר עצמו למטבח הקר והצנום והכין לעצמו ארוחת בוקר. שמורכבת מכל אבות המזון, דגנים עם חלב. לא השיג לאחרונה משכורת ולכן לא יכל להרשות לעצמו משהו אחר.
היא הלכה עם הליכתה הזקופה ומלאת הביטחון למטבח והתיישבה על הכיסא הגבוה. עוזרת הבית כבר הכינה את המצרכים והכלים ואמרה: "גברת, היום לארוחת הבוקר מוגש פנקייק."
אחרי ארוחת הבוקר, הוא יוצא לעבודה. כל בוקר לפני שיצא לעבודה היה נושק לילדיו ולאשתו, הוא הלך לסלון למטרה זו, אבל לא היה אף אחד לנשק. הוא שכח שילדיו ואשתו עזבו את הבית בגלל הדרדור במצבו.
אחרי ארוחת הבוקר הייתה אומרת באופן קבוע: "איזו ארוחה נפלאה!" מה שהיה מעלה את האגו של העוזרת, ומעלה בה מוטיבציה לשרת אותה עוד. היא הייתה קוראת לזה "שיטה של עשירים". אחרי המחמאות, הייתה יוצאת לעבודה.
הוא הלך בדרכו לכיוון תחנת האוטובוס המרכזית, שמשם היה לוקח את האוטובוס שייקח אותו לעבודתו המגעילה, לבוס המעצבן ולעובדים המדוכאים.
היא הלכה לכיוון תחנת האוטובוס המרכזית, שמשם היא לוקחת את האוטובוס שייקח אותה לעבודתה האהובה, לבוסית המעודדת ולעובדים הנחמדים.
שניהם הגיעו בשעה 07:59 לתחנה ונעמדו אחד ליד השנייה.
"מה שלומך?" היא שאלה, 'בוא נתחיל שיחה עד שהאוטובוס יגיע' חשבה לעצמה.
"ברוך השם, מה איתך?" ענה ושאל. 'מה יש לי להפסיד עוד?' חשב לעצמו.
"קשה,קשה, תקופת המיתון אתה יודע. אין כסף." כך העריכה את עצמה. למרות שהמציאות הייתה אחרת.
האוטובוסים הגיעו, ודרכיהם נפרדו.