הוא היה האובססיה שלי.. ואני שלו..

"אז מה את עושה היום?" הוא סימס לי אחרי שנתיים כמעט שלא דברנו.
אני לא יודעת איזה רטט היה יותר חזק של הלב שלי או של הפלא על השולחן..הסתכלתי על ההודעה מספר דקות חושבת מה לענות. אני כל כך רוצה לראות אותו ומצד שני לא מגיע לו,לא מגיע לי אחרי כל הבגידות השקרים הסיפורים..
לשנינו ברור מאוד מה יקרה ברגע שנפגש..רק לגעת בגופו כשהוא בלי חולצה ואני מאבדת את זה..כל השנתיים המלאות בעבודה על עצמי עם עצמי ילכו להן לפח.
אולי אתייעץ עם הגר? לא לא אני יודעת כבר מה היא תגיד..בדיוק את מה שנכון לעשות-מה שאני לא רוצה לשמוע..
מה אני אעשה? אני כבר ילדה גדולה בת 23 אני יכולה להיות אחראית על מעשי..מה בסה"כ יכול לקרות?
אני אליו לא חוזרת בחיים שום רגש כלפיו לא יתעורר אני לא אתן לזה..ואני כל כך רוצה לראות אותו לשמוע מה איתו להרגיש אותו..
"באה אלייך".כן ככה עניתי,אני בטוחה שהוא היה מופתע מהתגובה שלי הרבה יותר ממה שאני הפתעתי את עצמי.
בסופו של יום מצאתי את עצמי אצלו הגעתי למקום המוכר לבית שלו לחדר שלו.. התמונות במזדרון , אני זוכרת איך צחקנו עליהם ביחד איזה ילד קטן ותמים הוא היה.. ולי בראש עוברת המחשבה איך יצא ממנו הרוע הזה איך הוא הפך לכזה?
"מה להביא לך לשתות?" הוא קטע את מחשבותיי. "רק כוס מים תודה" חייכתי אליו."איזו אמיצה אני אמלה אמלה אמלה,אני שוב יושבת על המיטה שלו,החליף מיטה.."הוא נכנס לחדר עם בקבוק מים והתיישב לידי. "גדלת" הוא לחש לי ובוחן אותי בחיוך השובה שלו "בכל זאת שנתיים עברו.."החזרתי לו,"שלוש" הוא תיקן. לא יאמן שלוש שנים.. שלוש שנים של כאב שעדיין לא חלף במלואו..
פתחנו בשיחה שסחפה אותנו לאורך כל הערב..צחקנו נזכרנו כעסנו היה כל כך כיף.. ולהפתעתי שום דבר מיני לא קרה, אפילו לא נשיקה.. השעה הראה כבר 4:03 לפנות בוקר.. "אני אזוז..אבל היה כיף.. " ובאמת התכוונתי לזה.
הוא תפס לי את היד.. "אבל אני לא רוצה שתלכי..".
ואז הסתכלנו אחד לשניה בעיניים, ובאותו הרגע כל השלוש שנים שבהם התחזקתי התעצמתי ארזו את עצמם יפה ונעלמו כלא היו..
4:04 ואנחנו כבר לא יושבים על המיטה שלו..