ההבזק

השמיים צבועים בכחול מושלם, השמש עמדה במרכזם צהובה ובוהקת ומזג האויר היה חמים. מולו, פרוס היה האוקיאנוס והגלים הגיעו מסודרים בפסים פסים מכיוון האופק, יוצרים צינורות מושלמים מעל השונית. הוא משתהה לרגע, כמו מנסה להקפיא את הרגע, שואף לריאותיו את אויר הים המשכר. עוד רגע הוא ירוץ יחף לתוך המים הטרופיים החמימים, עם הגלשן בידו, ויתחיל את מסע החתירה לעבר קו הגולשים אשר ממתינים בישיבה על הגלשנים, לאותו גל מושלם שלא יגיע לעולם. הוא מהדק את הגלשן מתחת לבית שחיו, מתיישר, צעד ראשון ולפתע – הבזק מכה בעיניו, מעוור אותו. הוא מיד מתאושש ומוצא עצמו עומד על פסגת אלפים מושלגת, סביבו זקורות פסגות אלפים נוספות. מבעד למשקפי הסקי שעל פניו הוא רואה את מסלול הסקי מתפתל בין העצים, טומן בחובו דקות ארוכות של גלישה מטורפת. עוד רגע והוא יתחיל בגלישה, תוך שהרוח מכה בפניו והדופק שלו ינסוק לגבהים חדשים שטרם הכיר. הוא מחבר את נעליו לסנואו-בורד ועובר לעמידת מוצא. דחיפה קלה, הנה זה מתחיל אך פתאום, הבזק נוסף מכה בעיניו, מעוור אותו. הוא מתאושש כאשר המטוס הקטן מתחיל לרעוד, כאשר הטייס נותן חיים במנועיו. סביבו יושבים מספר צנחנים ומבעד לחלונות המטוס פורץ הג'ונגל הפראי. לא חולפים הרבה רגעים והמטוס מסיים את ריצתו על מסלול ההמראה, והנה גלגליו עוזבים את הקרקע הבטוחה. הוא מביט בנוף בירוק הבוהק הנפרש מבעד לחלונות המטוס הצרים, מדמיין את עצמו בעוד דקות ספורות תלוי בין שמיים וארץ, מעופף במהירות מטורפת כלפי האדמה. זמזום, הנורה מעל דלת המטוס שהופכת מאדומה לירוקה, ומדריך הצניחה פותח את דלת המטוס. אחד אחד קופצים הצנחנים, נופלים מבעד לדלת כמו אבני דומינו, ועכשיו מגיע תורו. רגע של השתהות והשתאות ממחול הצבעים שסביבו, הדופק עולה והאנדרנלין מציף אותו. קפיצה. רוח מכה בפנים. הבזק מסנוור אותו והוא כמו בפעמים הקודמות, עיוור לרגע. עיני שקד יפיפיות מחייכות אליו מתוך פני שיש חלקות שאור ירח מאיר אותן, ואין סוף אהבה זורמת מתוך אותן העיניים. כן, בטח שמסכימה להיות אישתך, היא אומרת ברכות ומחבקת אותו. הוא אוסף אותה אליו, מנסה לעטוף אותה כמה שרק יכול ומרגיש האדם המאושר ביקום. את זה אי אפשר לקחת ממנו, זאת אשת חלומותיו בהווה ואם ילדיו בעתיד. היא מתכרבלת בחיקו והוא מביט לשמים זרועי הכוכבים, מנסה לעצור את הזמן ולנצור את הרגע. לפתע, הוא מתמלא בפחד. מפני אובדן הרגע ומפני ההבזק. רק שלא יגיע… הוא עוצם את עיניו, לוקח נשימה ארוכה, הפעם לא ייתן להבזק להפריע… אור חזק מציף את עיניו והוא אינו יכול לראות כלום. סביבו שקט מקפיא ואז זעקות שבר של פצועים. הוא מרגיש את הדם החם זולג מכל עבר וירי נשק אישי שורק סביבו. "תפרו אותנו", "ספגנו טיל נ"ט", "תפסו מחסה". המולה כללית סביבו והוא אינו יכול לזוז. רק לפני מספר רגעים עוד התבדחו החבר'ה בטנק על טיול המשפחות שהם הולכים לארגן יחד אחרי שירות המילואים והוא הפליג בדמיונו אל החופשה שמצפה לו ממש בקרוב. הוא מתגעגע לרעייתו ההרה שלה הבטיח שיהיה לידה בחדר הלידה. קולו של החובש באוזנו אומר שהפינוי המוסק בדרך ושלא ינסה לזוז כדי שלא יחמיר את מצבו. הזעקות סביבו מתגברות והוא מנסה לענות לחובש שבאמת, לא קרה לו כלום ועדיף שיתפנה לעזור למשהו אחר מחבריו. רוח להבי מסוק הפינוי מכה בפניו והוא מרגיש מן סוג של הקלה. בוא הבזק, הוא מבקש, בוא. יד קטנה של ילדה נוגעת בידו וקוראת לו בקול דקיק שיתעורר כבר. הוא לא יודע אם זה אמיתי או לא אך מתאמץ ופוקח את עיניו. האחות מיישרת את מיטתו למצב ישיבה ועיניו הפקוחות בוהות בנקודה דמיונית בקיר. משמאל למיטתו עומדת אישה מוכרת, אוחזת ילדה מתוקה כבת חמש או שש בכתפיה. דמעה שקופה זולגת מעינה של האישה והרופא אומר קובע בקול ענייני שלצערו אין שיפור במצב. הוא מנסה לצעוק, לומר שהכל בסדר ועוד רגע יחלים ויוכל לחבק שוב, לגלוש, לצנוח, לרוץ ולחיות. רק עוד מעט קט והוא יצטרף חזרה לחיים. עיניו נעצמות. הבזק מעוור את עיניו. השמיים צבועים בכחול מושלם, השמש עמדה במרכזם צהובה ובוהקת ומזג האוויר היה חמים. מולו, פרוס היה האוקיאנוס והגלים הגיעו מסודרים בפסים פסים מכיוון האופק, יוצרים צינורות מושלמים מעל השונית. הוא משתהה לרגע, כמו מנסה להקפיא את הרגע, שואף לריאותיו את אויר הים המשכר.