הדרך לעצמי-א'

1..2…3, אני סופרת את נשימותי כדי להרגע.
הקול בראש אומר לי שאני חייבת לפתוח את התיק הזה, את התיק שלי.
אני מסתובבת לאחור, אמא מחייכת. אני יודעת שהיא לחוצה, אני מרגישה שהיא קצת מפחדת. היא אומרת:
"אמה, לא משנה מה את רואה, לא משנה מה הפנייה הבאה שתבחרי לקחת, אני תמיד אוהב אותך." מיד אחכ היא הוסיפה: "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?"
לא הייתי בטוחה אבל למרות זאת אמרתי "כן"
הרמתי את הראש והסתכלתי לגיא, הוא נתן לי נשיקה במצח ואמר "אמוש אני אוהב אותך!" חיבקתי אותו ממש חזק, אין לי דרך לתאר כמה הוא חשוב לי וכמה אני צריכה אותו איתי ברגע הזה. הסתכלתי על אבא, הוא חייך. חייכתי חזרה. גיא הלך אחורה, הוא היה בין אמא לאבא וחיבק את שתיהם, הרגשתי שהם נפרדים ממני, הלב שלי היה על מאתיים אבל התקדמתי, צעד אחר צעד, והינה חגית העובדת הסוציאלית שלי.
– אהלן אהלן אמה, איך את מרגישה:)?
~ ב"ה הכל בסדר, קצת לחוצה אבל יותר טוב משציפיתי.
– זה אף פעם לא קל לגלות מאיפה באת ולמה. אבל הכל טוב ואת חזקה. אני גאה בך בהצלחה!
היא התקדמה לאחור, לאמא אבא וגיא. אני התקדמתי לכיוון הפקידה, רונה, זה השם שלה. -היי אמה, את מוכנה?
~אין יותר מוכנה ממני;)
אני בלחץ, אבל אני מתה לגמור עם זה כבר.
-איזה כיף לשמוע! הינה אמה, בדרך כלל אנחנו לא מגישים תיקים ככה אבל אנחנו מבינים אותך, זה התיק שלך.
הרגליים שלי רועדות, אני פותחת לאט לאט את התיק, אני קוראת חמש דקות וקופאת.
אני בשוק ממה שנגלב לעיניי, אני משתחררת מההקפאה ורצה במהירות הזויה. רציתי לברוח הכי רחוק שאני יכולה, אף פעם לא התחברתי לדת מידי, אבל הייתי מסורתיה, הלכתי בדרך של הורי.
תיארתי לעצמי שאני אגלה שנולדתי לאישה נרקומנית שלא תכננה שאוולד, תיארתי לעצמי שאני אראה שלא יכלו להחזיק אותי בגלל מצב כלכלי. לא תיארתי לעצמי שנולדתי לאישה ערבייה, שבמקור אני, אני אני אמה איצקו, ערבייה. אני עדיין רצה. נעצרתי ליד סלע, התיישבתי עליו, מאחורה ראיתי את גיא רץ אלי. בכיתי, לא הצלחתי לעצור את הדמעות. הוא הגיע מהר וחיבק אותי חזק יותר ממקודם. רציתי שקט לא לדבר עם אף אחד.