הדרך הקלה
בכל פעם שאני משתפת מישהו בבעיה שאני חווה, הוא ישר, שולף עצות לפתרונות למצב שלי, מתכנן לי תוכניות, מה אני צריכה לעשות כדי שזה ייגמר…
מה שגורם לי להתחרט על ששיתפתי. אני לא אוהבת את זה. אני יודעת שזה מכוונות טובות, ושהוא עושה את זה כדי לעזור, אבל זה רק מראה לי עוד ועוד דברים שאני עושה לא טוב. ומה לעשות, שונאת את זה. לא אוהבת לשמוע ביקורת. ילדותי, נכון?
יש בי הרבה פגמים, אינספור, אבל לפעמים אני מגדילה אותם, כדי שלא יהיה מצב שאני אדבר על משהו טוב בי, ומישהו לא יסכים. זה ישבור אותי. אז אני פשוט מונעת מצבים כאלה מראש.
אני מתרצת הכל, הכל.
לא רוצה שיאשימו אותי, או שיצפו ממני.
הרבה יותר קל כשכולם חושבים שאתה מקרה אבוד, אין את מי לאכזב…
תמיד הלכתי בדרך הקלה, גם עכשיו, אני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי שדברים רעים ייעלמו, אבל אני לא עושה את זה.
אני יכולה עכשיו להמציא תירוץ למה, אבל זה מיותר.
אני יודעת שהבעיה בי, אפילו הבעיות שלי לא אשמות במצב שלי.
אני מקבלת על עצמי החלטות שוב ושוב ושוב, ולא עומדת בהם. אני יודעת שזה רק אני אשמה.
אני כבר לא רוצה להעלות את עצמי למעלה, כל מה שאני רוצה זה לעזוב. פשוט לעזוב, וליפול לתוך החשיכה האינסופית שקוראת לי.
אז בפעם הבאה שאני מספרת לכם על בעיה מסויימת, אל תנסו לעזור, אי אפשר. פשוט תזכירו לי שאתם אוהבים אותי או משהו, אני ממש צריכה את המילים האלה כרגע…
תגובות (2)
אני מניח שאת מתכוונת לבחור השני שעושה את זה, אבל ליתר בטחון. אני לא נעלב, ואני מבין, ואני עושה את מה שאני עושה כי אני מרגיש שאת יקרה לי, ואני לא יודע לעשות את זה יותר טוב. ואם הייתי יודע הייתי עושה. ואני לא בטוח שלקבל עצות ממני זה גם הדבר הכי חכם לעשות.
כבר ראיתי לפני שאת לא אוהבת את התגובות שלי, ואני מנסה להתאפק ונכשל. ואני מצטער שזה גורם לך להרגיש איך שאת מרגישה, ואני אפילו מבין את זה.
סתם בא לי שיהיה לך ממש טוב, כי את מזכירה לי אותי בגילך. ויכול להיות שבעצם אני רוצה לחזור לאני הצעיר לנער אותו ולהגיד לו שלא הכל באשמתו, ושיאהב את עצמו קצת יותר.
אני מקווה שתסלחי לי,
ואני מקווה שהדרך שלך תהיה יותר מוצלחת משלי.
אני אוהבת תגובות. בכללי. זה גורם לי להרגיש קצת חשובה, האמת היא.
אל תתנצל. אל תרגיש רע. פשוט תחייה את החיים שלך ותיהנה מהם.