“הדמיון שלי מפותח מידי”
אני מזדקן, ואני לא יודע לאן אני מתקדם באמת, לא יודע איך החיים שלי אמורים להיראות… תמיד דמיינתי מה אעשה כשאהיה גדול, ואני כבר גדול, וזה לא כזה פשוט. חשבתי שאדם מוגדר לפי העבודה שלו. אבל זה לא נכון, אני לא רוצה שזה יהיה נכון, זו הגדרה כל כך מצומצמת. אני הרבה יותר ממהנדס, או רואה חשבון, או אולי מארגן אירועים. בן 22 ולא יודע מה אני רוצה להיות. לא רוצה להיות מוגדר על פי העבודה שלי. או על פי העיר בה אני גר. אלא על פי האישיות שלי והשאיפות שלי. אני רוצה לטרוף את העולם, לכבוש הרים, לחצות נהרות, לגלות אוצרות אבודים בג'ונגלים המרוחקים ביותר. ובנתיים? בנתיים אני תקוע בבית, ללא מצפן, ללא רמז, ואינסוף אפשרויות. זה באמת כזה קשה למצוא את מקומך האמיתי בעולם הזה? אני יודע שאני עוד צעיר, אבל אני בטוח לא אמור לכלות את זמני במסיבות מפגרות וגלולות, לצרוב את עיני בעוד סדרה ועוד סדרה בנטפליקס, לרבוץ כל היום במיטה לחטט באף ולהביט בקילופים שבתקרה.
"אתה נראה מודאג."
"לא הייתי קורא לזה מודאג…"
"ובכל זאת, זה נראה כאילו שוב חשבת על העתיד."
"כמו שכבר אמרתי לך, אני לא חושב על העתיד, פשוט כפי שנראה ההווה העתיד שלי לא נראה זוהר."
"למה הפסימיות?"
"עצם זה שאני עוד מדבר איתך מדאיג אותי." כן, לדבר עם אשליה דמיונית של מישהי שהייתי מאוהב בה בתיכון(שיצרתי מתוך מודעות ובחירה מלאה, אני לא סכיזופרן) זה קצת מדאיג. ראוי לציין שגם אם אראה אותה היום לא אתלהב יותר מידי, היום מעניינים אותי דברים אחרים מאשר הדברים שעניינו אותי אז בבחורה, אישיות למשל.
"זה פתטי, אבל חמוד." אמרה.
"לא תמיד נחמד לדבר איתך."
"אני בדמיון שלך שכחת? כל מה שאני אומרת זה מתוך תסריט שאתה כתבת!"
אחזתי את גשר אפי באצבעותיי. "הדמיון שלי מפותח מידי."
"על מה חשבת?"
"על זה שבלי שאשים לב, פתאום אמצא את עצמי בגיל שלושים משחק משחקי קופסה בבית של ההורים עם חברים שפגשתי באינטרנט." עברה בי צמרמורת, אשר הזדחלה במעלה גבי ביעף. "זה עוד שמונה שנים את קולטת? זה לא כזה רחוק…"
"מי אמר שזה יקרה?"
"בקצב הזה זה עוד יקרה, אם לא אעשה משהו ומהר, אני אגמור כרווק מבוגר בעודף משקל שמכור לנטפליקס ואינטרנט… אני חייב לעשות משהו עם עצמי!"
"מה עם תואר?"
"תואר שיגרור אותי לעבודה מחייבת שלא אוהב? כאילו שאכניס את עצמי למלכודת הזאת."
"אתה נשמע קצת ילדותי."
"כן… קצת. אבל, למה מה שמגדיר אדם מבוגר זה שהוא מפסיק לחלום ולחשוב שיש בו משהו מיוחד. אני רואה הרבה אנשים בגילאי ה-40 שמקנאים בתכונה הזאת. אני לא רוצה להפסיק לחלום, להפסיק לשאוף."
"בנתיים אתה תקוע בבית."
"כן, אבל זה כי אני לא מוכן לתת לזה יד, אני רוצה להמשיך להאמין שאולי יש מקום שאוכל למצוא שם את מה שאני מחפש, משהו שיספק את הרעב שלי להרפתקאות והפתעות. ובנתיים החיים לא כאלה. הם יותר, לופ מתמשך של… כלום."
"אין משהו שאתה טוב בו?"
"כל מה שאני יודע זה להתבטל."
"אני חושבת שאתה רק מנסה למצוא לעצמך תירוץ להשאר בבית."
"לעזאזל איתך!" קמתי וזרקתי עליה את הכרית אותה חיבקתי, "את חושבת שלא ניסיתי?! כל עבודה שניסיתי עד היום פישלתי בה ובגדול, ועבדתי ביותר מידי סוגי עבודות שאני כבר לא יודע במה אני טוב!"
דממה.
החזה שלי עלה וירד כשנזקרתי חזרה למיטה. "סליחה שהתעצבנתי ככה, אני רק רוצה לעוף מהבית הזה."
שקט קל.
"אז למה שלא תצא מהבית?"
"מה?"
"כן, אולי זה יעשה לך טוב."
"לדירת שותפים כאילו?"
"פשוט, לצאת מהבית."
"ואז?"
"משם כבר תעלה על האוטובוס שנוסע הכי רחוק."
"ו… אז?"
"אתה כבר תדע להסתדר."
חשבתי על זה לרגע.
"את מציעה לי להיות הומלס?"
"לא, אני מציעה לך לצאת מהבית."
"אלה מילים יפות לומר לי להיות הומלס."
"זאת גישה שונה. אתה תקוע כאן כמו בכלוב רק כי אתה לא מכיר באפשרויות אחרות, צא ודבר עם אנשים שונים שאולי יצליחו להראות לך זוויות אחרות על החיים."
"ואיפה אישן?"
"אתה כבר תסתדר."
"ומה אוכל?"
"קח איתך סנדוויץ."
"כמה זמן זה יקח?"
"כמה שתצטרך."
בהיתי בקיר שמאחוריה כמה רגעים, קמתי, ופתחתי את הארון. מהסס, הורדתי את מבטי אל תיק טיולים שלא נגעתי בו מאז הצבא. "אני לא מאמין. אני באמת עומד לעשות את זה."
סובבתי את ראשי חזרה אליה, והיא נעלמה.
תגובות (2)
זה תמיד הכי מפחיד כשצריך להתחיל דרך חדשה. עבודה בהחלט יכולה להיות או הדבר הכי טוב או הדבר הכי גרוע, כי לדעתי אין זה נורא להיות בעבודה שאתה לא מרגיש מחובר אליה. זה יכול ליצור תחושה של פספוס על החיים. (ולימודים זה כבר משהו אחר, כי באמת חבל לבזבז מלא כסף ובסוף לא לעבוד בזה.)
אהבתי שזה אמיתי וכנה ושאפשר להתחבר לזה בכמה מובנים ובכלל, אני תמיד מרגישה שאני יכולה לזהות את הקטעים שלך לפי הסגנון והכתיבה. 🙂
חח תודה
טוב לדעת שהצלחתי לפתח לעצמי סגנון כתיבה ייחודי:)