הדילמה של חיי

חשבתי שנמאס לה ,כל הזמן לכעוס.
עוד ריב מטופש הגיע…כמובן…
נפגעתי כמו שלא נפגעתי אף פעם…
ועכשיו, הדאגה חודרת אל ליבי בשקט..
מי שלא יודע מה קרה,אולי לא יבין..
בלי העזרה של חברות אחרות, לא הייתי מסוגלת להמשיך..
בלי עזרתן, הייתי נשארת עוד מול האש מולן..
בלי עזרתן, אולי לא הייתי כאן…
ואז מגיעות השיחות..אומרים לי איתן לדבר
אומרים לי להן לסלוח…אבל מה, אני אשקר?
אני לא רוצה לסלוח..נפגעתי יותר מידי…
ואותן בנות שבי פגעו, לא עוזבות אותי…די!
המחשבות אותי לא עוזבות…
לא בגללן..בגלל שתי הבנות העוזרות…
אני מפחדת, שממני הן ינסו עכשיו להתרחק..
למרות שהן מכירות את הסיפור..
למרות שהריב הזה הפעם הוא היה אחרת..
נדמה היה לי, שהכל מתפוצץ.
באותו יום, נשרפו הרבה גשרים דימיוניים מבחינתי..
אז הפחד הכי גדול שלי…
זה לאבד עוד חברים….
לאבד את אנג'ל ואת מיקה, שדיברו איתן ועזרו לי..
לאבד את אנג'ל ומיקה, שאמרו לי שהן לצידי, אבל גם שאני אולי צריכה לסלוח..
הן לא יודעות את הדברים טוב כמוני..הן לא חוו את זה אף פעם
והן לא יודעות שזה יחזור שוב ושוב, ובאיזה מצב אני נמצאת
אז אני מפחדת לאבד אותן..
ואז שאשאר לבד…
הן אומרות שאני צודקת, אבל אני כאילו נדחקת לצד
לא יודעת מה לעשות, לא יודעת מה לענות..
לא רוצה אותן לאבד…אבל לא רוצה להישאר חברה של אותן בנות שגרמו להכל..
כי הכאב עוד נמצא בתוכי, וכנראה יישאר שם לעד…
כי העלבונות, הצעקות, הפחד, זה משהו שתמיד יישאר בתוכי..
סבלתי את זה שנתיים..עכשיו החלטתי שדי לעלבונות..שאני צריכה להפסיק לשתוק..
שאני צריכה להתחיל אולי לצעוק…לצעוק למישהו שישמע..לצעוק למישהו לעזרה
לעמוד על שלי פעם אחת…
ולא לבכות מפחד, אלא לחיות בנחת…
ברגע היחיד שזה קורה, אני עומדת בדילמה של חיי..
לא יודעת מה לעשות..
אבל אני לא רוצה לוותר…
זה הכי לא כדאי…
הגיע הזמן שאתמודד עם פחדיי…