הגוזל

הרחמים שהביאו את אותו גוזל אל הבית של אלה, אל חדרה הבטוח והמקושט, לא נשכחו מליבה לעולם. תמיד כשהייתה צריכה הוכחה לכך שהיא כן אנושית וכן מסוגלת להרגיש, נזכרה איך בכיתה ט' היא בחרה ללכת בדרך הארוכה מבית הספר אל ביתה, דרך הפארק, כדי שתוכל להרגיש את האוויר האביבי שעדיין לא התייבש לגמרי והפך לקיץ. היא מצאה את הגוזל על הרצפה, פצוע וערום מנוצות, מצייץ בקול צרוד ועלוב. בהתחלה לא רצתה להתקרב – אולי אמו של הגוזל תשוב בקרוב – אז היא התיישבה על שפת המדרכה השבורה והחליטה שתספור עד חמש מאוד, בקול חלש ומרגיע, ואז תיגש אל הגוזל. כשהגיעה לחמש מאות היא ספרה עוד חמש מאות, ואחרי זה היא לא יכלה כבר להמשיך כי היא שמה לב לגופת הקיכלי שהייתה רחוקה כמה מטרים. היא התחילה לבכות – היה לה קשה עם מוות, בעיקר עם של בעלי חיים, למרות שהמוות לא חסר לסביבה הקרובה שלה – והתקרבה אל הגוזל. היא בדקה בטלפון אם הגוזל דומה לגוזלי הקיכלי וגילתה שכן. היא סרקה את האיזור הקרוב – זה היה הצד האחורי והמעט מזוהם של הפארק, ובמהרה היא מצאה קרטון קטן שלא הסריח יותר מידי. היא שמה את הגוזל בקרטון, בזהירות, והלכה אל אליישיב הוטרינר, שגר ברחוב שלה.

אליישיב, בדרכו הנעימה, הסביר לה שהגוזל הזה יצטרך טיפול צמוד ושהוא לא יכול לעזור בנושא. הוא ניסה לחתום את השיחה בהשלמה עם מוות של עוד ציפור, אבל היא התעקשה שהיא יכולה לקחת אותו לחדר שלה ולטפל בו שם, היא רק צריכה הוראות. היא הייתה מוכנה גם לשבור את קופת החיסכון שלה בשביל זה, אבל להקלתה הוא הסכים לעזור בחינם. הוא אמר לה לחכות בחדר ההמתנה בזמן שהוא יבדוק מה מצב הגוזל.

היא ישבה בחדר ההמתנה לבדה, התיק על ברכיה ורגליה מתנופפות להן בחוסר סבלנות. אחרי כחצי שעה אליישיב יצא עם הגוזל ואמר שהוא כנראה נפל ושבר את הכנפיים. היא הבינה לבד את ההמשך, ובכל זאת החליטה לקחת אותו. היא עצמה לא הבינה מאיפה העקשנות הזאת, להציל את חייו של הקיכלי הקטן, הגיעה.

עכשיו, כשהיא שוב תוהה אם הרגשות שלה הם באמת ולא רק אשלייה, משהו שהיא ממציאה כדי שתוכל לתרץ לעצמה משמעות לכל דקה מבוזבזת שהיא מוציאה, היא יכלה תמיד להזכר ברחמים האלה שהצליחה לחוש פעם אל הגוזל הקטן, שגדל בסוף ונהיה אחד מחבריה הקרובים, ולהשוות את מה שהרגישה אז למה שהיא מרגישה היום, לחייך מעט בהקלה וללכת לישון.