הבנה

אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשקורה משהו קשה- לוקח לי המון זמן להבין אותו, ועוד יותר, כשאני מבינה ומפנימה והמצב פוגע בי- זה מתאפיין אצלי בתגובה פיזית של עליה של דופק, קושי מינימלי לנשום והגבה בכעס לרוב הדברים. הגבה בצורה מוגזמת לכול הדברים.
למשל כשגיליתי שאני צריכה עוד מרשם- בהתחלה זה לא הזיז לי את התא האחרון שמתרבה לי בקצה הציפורן של הזרת השמינית וההיפוטתית שלי שמעשנת סמים כי היא בעד עלה ירוק. ישבתי באוטו, אימא מילאה טפסים ואמרה לי במטרה לשכנע את עצמה שמרשם שמיני זה בסדר והכול יסתדר, ושהבת שלה בכלל בכלל לא פסיכית וסוציופתית חסרת חוש קיום בערך. מי בכלל אמר שתרופות זה רע? סה"כ זה בעצם לעזור לי, נכון? אחרי זה אני אפסיק לפגוע בעצמי, נכון?אחרי זה הפחדים שלי ייעלמו ואני אחזור לקבל ציוני 100 במקום 60 בפיזיקה, נכון?! הכול יסתדר ולא יצטרכו לאשפז אותי, כי כעיקרון, אני בסדר, נכון?
אימא כמעט נסעה באדום מרוב "נכון"ים וכמה חבר'ה צעירים צפרו לה וצעקו "את נוהגת כמו ערביה"- מה שגרם לאימא שלי להתרכז בגזענות שלהם ולי במצב המגוחך. סה"כ לא הרגשתי רע. אז בסדר אחלה סבבה איזה יופי נו אז עוד 2 גלולות לקחת ביום כלום לא קרה! זה לא כזה קריטי, נכון?
שבוע לקחתי את הגלולות האלו והרגשתי בסדר. הגרון שלי תמיד הרגיש כמו צינור חלול המוזמן לקבל לעצמו עוד ועוד צוללות כדי לארגן את המוח המיוחד שלי. בשבוע השני זה התחיל להשפיע לי על המצב רוח- בכי בלתי נשלט באמצע בית הספר, צחוק מפגר באמצע אוטובוס, כעס על כלום. כול הפחדים שלי התחילו להתממש. אני לא הייתי במצב לשלוט בעצמי- וזה משהו שקורה לי על בסיס יומי בערב עם הלהב מהסכין גילוח הישן שלי, אבל זה כשאני לבד. ברגע שאנשים רואים שאני לא בשליטה- נורא קל לשים עליי את התווית "משוגעת".
היום שוב איבדתי שליטה- ואתם יכולים לקרוא לזה מפגר, נואש, אתם צודקים- אני לגמרי נואשת- למה? למשהו נורמאלי. וזה לא יקרה.
אני מחזיקה את הספה בשתיי ידיי בג'סטת כעס בזמן שסבא מרצה לי שאני צריכה ללמוד פיזיקה באוניברסיטה ולא ספרות או פסיכולוגיה- כי זה יביא לי כסף. אני מבקשת ללכת רגע לשירותים והוא מחווה בכתפיו מעלה ומטה במחוות אכזבה,תודה רבה אחי, ואני נכנסת לחדר שבו נמצא בית השימוש המקסים.
אני מתישבת על הרצפה. פעימות הלב שלי עלו, הדופק שלי כמעט מהיר כמו בריצה קצרה של ספרינט 25 מטר מזויינים בחום של 35 מעלות בקיץ על המגרש של בית הספר היסודי שלי איפה שהצל היחיד זה עץ ברוש בצד השני של המתחם. הרגשה חלולה התפשטה בגוף שלי- כאילו מישהו לקח את הריאות שלי ואת הלב והשרירים והצלעות ודחף אותם למטה לכיוון הרגליים ונשאר לי וואקום בפנים- שלהבדיל מחוקי הפיזיקה הוא לא שואב פנימה. אלא פשוט הרגשה חלולה בפנים והרגשה שהראש שלי מתפרק פנימה. הכול מפריע לי. השיער, הבגדים, הצבע של הווילונות במקלחת, הצבע של המרצפות והריח של השמפו ילדים.
יש לה חבר
היא אמרה לי את זה לפני זה
בצורה ישירה
אבל זה לא הזיז את הזרת הנרקומנית שלי
ובעצם, בשיחה על העתיד עם סבא שלי
זה מה שחדר אליי
זה מה שהבנתי
ואכשיו מה?