הבלוג שלי-פרק 7 "אבא…"

אחרי שהם הלכו, הדלקתי את הטלויזיה ובדיוק שודרה התכנית האהובה עלי.
לפתע, נשמע צלצול הטלפון שלי, על המסך היא כתוב "שירי ג'יין". עניתי בחוסר ברירה.
"הלו?" אמרתי.
"את לא מאמינה איך רמי גולש!" אמרה שירי בהתלהבות וברקע נשמע רעש חזק.
"מה זה הרעש הזה ברקע?" שאלתי.
"קרתה פה איזו תאונת-דרכים." ענתה שירי.
"אה…" אמרתי בחוסר התעניינות.
"אז בקיצור…" לא ממש הקשבתי למה ששירי אמרה.
"הבנת?" שאלה שירי.
"מה? אממ… כן." עניתי.
"אני ממש רעבה," אמרתי בתקווה שהשיחה תסתיים, "אני חייבת לאכול ארוחת בוקר!"
"אוקיי, ביי." אמרה שירי.
"ביי." אמרתי.
ניתקתי ונאנחתי.
קמתי מהספה, ניגשתי למטבח והכנתי לעצמי קורנפלקס עם חלב.
התחלתי לאכול.
"לינוי…" אמרה אימא בעצב, "אבא… הוא עבר תאונת-דרכים."
הכפית שהחזקתי נשמטה מידי
ופלטתי: "מה?!"
"כן, לינוי," אמרה אימא, "הוא כרגע בדרך לבית החולים."
"אפשר לראות אותו?" שאלתי על סף דמעות.
"כן," ענתה אימא, "עוד רבע שעה נתחיל להתארגן."
"בסדר." אמרתי.
אימא שלי הלכה לחדרה ואני נשארתי במטבח עם פה פעור.
לא יכולתי לאכול יותר, או לראות טלויזיה, פשוט עליתי לחדר שלי והתחלתי לבכות.
"תתחילי להתארגן!" קראה לי אימא מלמטה.
ניגבתי את הדמעות, התלבשתי בגופייה שחורה, ג'ינס קצרים ונעלתי נעלי נייק סגולות.
חיכיתי שאימא שלי תסיים להתארגן ויצאנו.
נכנסו למכונית של אימא ונסענו לבית החולים.
כל הנסיעה הבטתי מבעד לחלון והתפללתי שאבא יהיה בסדר.
המכונית נעצרה ומהחלון ראיתי בניין גדול ולבן,
כשנכנסו אליו ראיתי מלא חדרים ואנשים שמחכים בתור.
האווירה שם הייתה קרה, למרות שהיו שם מלא אנשים, הרגשתי לבד.
ראיתי את אימא הולכת הלוך-חזור ללא הרף בזמן ההמתנה.
רציתי להרגיע אותה אך, איך ארגיע אותה אם איני מצליחה להרגיע את עצמי?!
חיכינו שם שעה שלמה אך, אני מוכנה לחכות שם אפילו יומיים בשביל אבא.
אחרי שעה שלמה, יצאה אישה מתוך החדר שהיינו אמורות להיכנס אליו וקראה לנו.
נכנסנו אל החדר וראינו בפנים רופא. על התג שלו היה כתוב: "ד"ר טל".
ד"ר טל הסתכל עלינו בעצב. מאותו רגע הבנתי מה קרה.
הוא אמר: "אני מצטער, אבל…"
"לא, זה לא נכון!" קטעה אותו אימא והתחילה לבכות.
גם אני התחלתי לבכות.
אני לא מאמינה שהוא הלך… שזה קרה…
אבא…