הבכיין ההוא שאיבד את חברו

*זהו סיפור על חיי אשר אני זוכר כבר מתחילת תקופת בית הספר היסודי*
זהו סיפור שיכול להיקרא מרגש, עצוב, אולי גם גבורה (?).
תקראו לזה איך שתרצו לקרוא לזה, אבל אחרי התלבתויות רבות של כמה ימים החלטתי לשתף עמכם אותו. אני מקווה שתמצאו בזה סיפור.

—–

טוב, אז כדי להבין את העלילה בסיפור, אני אתחיל כבר מהתקופה של הגן.
כשהייתי רק בגן, הייתי ילד סגור לגמרי.
לא דברתי על דבר עם אף אחד, אפילו לא עם ההורים.
ככה זה היה הרבה שנים.
בגן, מצאתי לי חבר הכי טוב, ששיחק איתי ודיבר איתי. ממש נקשר אלי.
שמו של החבר היה דין ( זהו לא השם האמיתי, אני לא רוצה לרשום שמות אמיתיים ).
אך לצערי, בכיתה ב' התחילו הצרות.

יום אחד, כאשר שמענו את הצלצול, קראתי לדין לשחק איתי כמו שאנחנו עשינו כל יום בהפסקה בשני שנות בית הספר שחווינו יחד.
באותו יום הוא פתאום אמר לי: "אני רוצה לשחק עם ילדים אחרים היום".
הוא הלך ונשארתי לי בודד. הצלחתי להבין את זה שהוא רוצה לבלות עם עוד קצת ילדים, זה מאוד ברור שילד לא ירצה רק חבר אחד בחייו.
אז הלכתי בעקבותיו ושאלתי את חבריו: "אפשר להצטרף?". "לא, אין לנו מקום" ענה אחד מהם.
שמו של הילד שענה היה יונתן ( גם כן – שם מומצא ).
יונתן היה ה"מנהיג" של אותה חבורת ילדים. אלו היו הילדים שלא התחברתי אליהם בכיתה.
ילדים יותר אגרסיביים, יותר כוחניים, יהירים, לגלגנים ומה לא.
אני בכיתי קצת וחזרתי לכיתה ( באותה תקופה הייתה ממש בכיין, כל מילה רעה ומיד פרצתי בבכי, שאפילו אותו – הסתרתי בתוך עצמי ולא נתתי לאף אחד לראות את דמעותיי ).
אז למחרת, נשמע הצלצול ושוב נגשתי אל דין.
"היום אתה משחק איתי?" שאלתי אותו. "לא, אני הולך לשחק עם החברים שלי" הוא ענה.
זה היה מאוד מעליב, הוא ניסח את זה כאילו לא הייתי חבר שלו. כאילו פתאום, אחרי כמה שנים – סתם ככה הוא החליט שאני מחוק ברשימת החברים שלו.
אני שוב הלכתי לשם ושאלתי אותם אם אפשר להצטרף, ולצערי – התשובה שוב הייתה שלילית.
הלכתי משם ולמחרת, בצלצול, נגשתי אל דין.
"והיום? היום אתה כן תשחק איתי?" שאלתי אותו. "לא רוצה" הוא ענה. הוא הלך משם ונגש אל חבריו החדשים. הם הצטיירו אצלי כאויבים מאותו יום.
הלכתי לשם ופעם אמרתי להם: "המורה אמרה שתמיד יש מקום לעוד מישהו, גם אני רוצה לשחק."
הם צחקו ופתאום הסכימו. התרגשתי.
אך מאוד מהר גם התאכזבתי…
מיד כשצירפו אותי כולם פתאום עברו לקבוצה אחת כאילו אני לבד נגד כולם.
הבנתי מה הם עושים והתחלתי לבכות. הם קראו לי בכיין, חנון, וכדו'.
אני ברחתי משם לכיתה, מסתיר את הראש בין הידיים שלי.
למחרת, בהפסקה הגדולה של יום שישי, שאלתי את דין:
"גם היום אתה לא תשחק איתי? היום יש הפסקה גדולה."
הוא שלף לעברי פרצוף חצוץ והלך משם.

בשבוע שאחרי אני כבר לא ניסיתי אפילו להצטרף אליו למשחק.
המנוולים האלו היו מותחים אותי, מרביצים לי ומקללים אותי כל פעם שרק ניסיתי להתקרב אליהם.
יום אחד באותו שבוע, בשיעור אומנות, ניגש אלי דין ושאל אם הוא יכול להצטרף.
אני מיד שמחתי והסכמתי.
לאחר כמה דקות – יונתן ( ה"מנהיג" של אותם ילדים ) עבר ליד השולחן, ופתאום דין קם לעברו והלך.
הסתכלתי על יונתן והוא צחקק. "למה אתה לוקח לי את החבר שלי ?!" אמרתי לו.
הוא המשיך לצחקק ונתן לי מכה בכתף. זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
כילד קטן שלא מדבר עם אף אחד, על שום דבר – שמרתי את הכל לעצמי.
מאז ומתמיד הייתי לחוץ, לא הסכמתי לדבר על החיים האישיים שלי אפילו עם הוריי.
"אתה גנב חברים !" צעקתי עליו בעודי קם מהכיסא בדמעות.
הוא ניגש אליי. "דין לא רוצה להיות חבר שלך, אתה סתם בכיין".
עיניי התמקדו בו כמו שנשר מתמקד על קורבן. לא יכולתי יותר לסבול את זה.
רצתי לעברו והתחלתי להחזיר לו על כל מה שהוא עשה לי.
פרקתי עליו את כל זעמי, בזמן שטיפות של בכי פרצו מעיניי.
החלק הזה משך את תשומת לבם של כולם, גם את של המורה.
"מה קורה פה ?!" היא צעקה. "תפסיקו עם זה מיד ! מה הולך פה ?!"
"הוא מרביץ לי !" צעק יונתן. לאחר מכן נשמע הצלצול. "אתה גנב חברים !" צעקתי על יונתן.
בעודי עוזב מהכיתה. המורה שלחה פתק להוריי, ואני לא ספרתי להם בכל זאת דבר ממה שקרה.
לא הייתי גאה בזה שפעם ראשונה השתמשתי באלימות, וזו לא הייתה תחושה טובה בכלל.
אני לא שלטתי על עצמי מרוב זעם, ומאותו היום כבר לא דברתי לא אליו ולא אל דין.
כיום, כשאני רק רואה את דין, הוא מביט בי ואני עליו ואנחנו פשוט חולפים לנו וממשיכים הלאה.
לצערי, יונתן ודין עדיין חברים.

מאז אותה תקופה – הבנתי שיונתן ממש שינה את דין הנחמד שהכרתי והפך אותו לבריון, ועל זה אני לעולם לא אסלח לו.