הבית שלי ליד הים

הבית שלי היה ממש כאן, לא רחוק.
זהו הבית שהשארתי כל כך רחוק מאחור.
ממש כאן קרו כל הריבים שהסתיימו באף מדמם ופנס בעיין.
הים גם ממש מעבר לקירות.
זה היה המקום שלנו שבו חיפשנו צרות.
אהבנו לחפש שם דברים שיגמרו לנו להרגיש קצת משוגעים.
אבל אחי הגדול תמיד תפס אותנו.
הוא תמיד הופיע, לבוש במדים הכחולים שלו שהסתירו לחלוטין את גופו.
הוא תמיד היגע עם החזה שלו בחוץ.
ואני ידעתי שכל זה זיוף.
כי הוא אף פעם לא היה עם עיניים עצובות, אפילו לא פעם אחת.
אבל דרך העניים של אימא שלי זה היה הדבר המושלם בעולם.
ובגלל זה בחרתי להישאר בחדרי הקטן והאפור.
והעדפתי לשמוע את כל הברכות וקבלות הפנים מרחוק.
זה היה די ברור שגם ככה המילה שלי לא הייתה משנה כלום.

באמצע כל הדבר הזה נמצא הבניין המרכזי.
זה היה המקום שכולם ידעו עליו והלכו אליו כדי לעשות קצת חיים.
אני הלכתי לשם כי הבטיחו לי שיוצאים משם כמו חדשים.
היה שם המון עשן סיגריות.
והיו שם בחורות שהייתי בטוח שהן הכי טובות שאוכל למצוא.
הן דאגו תמיד לצאת עם שער מלוכלך, אבל פה נקי.
היה להן כסף אז לא הצלחתי להבין למה הן הסכימו להיות כל כך זולות ליד אנשים אחרים.

אבל רק כשהלכתי לבד.
בלי שום עשן מסביבי וכשהרוכסן של המכנסיים שלי היה סגור.
הרחוב היה נראה ריק יותר, והאוויר היה נעים יותר לנשימה.
רק אז באמת הצלחתי להנות מהרוח הנעימה של הים.
רק ברגעים הקטנים האלה הרשתי לעצמי לחשוב בגדול.
ולהרגיש קצת חופשי מהכל.