הבית שהיה שלי…

חזרנו . הביתה.
אמרו שאפשר כבר לחזור.
הרוחות עדיין נושבות לא שוקטות. בפעילות מירבית ,ועכשיו גם קר מאד.בררר.
אני נכנסת לבית המפוייח.דרך הדלת שמהרוח נטרקת ונפתחת לסירוגיןץ
הבית שלי נראה כמו קטע מסרט אימה. עצי האורנים שמסוככים עליו מרכינים את ראשם וזרועותיהם החשופות , כאילו בוכים. מחזה מקברי.
בכניסה שלדי כסות מפויחים והשולחן היפה שקנינו לראש השנה עומד כמו קודם רק שחור כולו ומפוייח..
מפחיד להכנס לחדרים. המיטות, הארונות, הבגדים , הזכרונות, לחשוב שגרו פה אנשים רק לפני יומיים.
ועכשיו לבנות הכל מחדש. להתחיל מבראשית. אבל כל התחלה היא התחלה לטובה.
צריך להפשיל את השרוולים. אנשים מתמודדים כל פעם מחדש עם אסונות .
מה שלא הורג מחשל. ואולי גם צרת רבים חצי נחמה. אמרו כבר . אבל גם צרת רבים נחמת טפשים. מפשפשת בזכרוני עוד קלישאות מעידן אחר.
אני אוספת את השיער. כבר לא קר לי. אני מרגישה זיעה קרה מתנחלת לה בגבי.חושבת ממה להתחיל… אה נכון, ביטוח, מס רכוש, בירוקרטיה… אני ממשיכה להזיע. וכלכך הרבה בתיםץ זה נראה ממש כמו פיגוע מכוון. הפעם לבתינו, לנפשותינו. אני חושבת שזה נס גדול ..עוד מעט חנוכה… שאף אחד לא נספה. מזל גדול שכולם יצאו מזה עם מקסימום שאיפת עשן.
ניצחנו.