הביתה

עשיתי זאת חזרתי למקום שברחתי ממנו יותר מכל, חזרתי הביתה. לא הבנתי שאני מתקדמת לכיוון הזה עד שזה היה מאוחר מדי והייתי בבית במקום שהזכרונות שלי חזקים יותר מכל, המקום היחיד שמשאיר אותי פגיעה. הלכתי בחושך ברחובות המוארים נוגעת בכל עץ ובכל קיר עוצמת את עיניי נותנת ליד להעביר למוח את הרגש, את הזיכרון, ככה הלכתי זמן רב, כשפתחתי את עיניי ראיתי את זה, את הבית שלי. התיישבתי על הגדר הקרה אינני יודעת כמה זמן ישבתי שם מצפה לראות סימן חיים ממשפחתי, ישבתי שם דומעת כמו ילדה רק רציתי לרוץ לשם למיטה החמה שלי, לגעת במעקה הישן שמוביל לחדרים, רק לשכב על הספה בחצר ולהביט בכוכבים כמו שנהגתי לעשות שהייתי קטנה, סגרתי את עיניי והסתובבתי לא היה לי מה לעשות שם זה אולי הבית שלי ואולי הוא תמיד ישאר שם אך דבר לא מקשר אותי אליו, עם הדעיכה הנפשית הגיעו גם הזכרונות הרעים ונזכרתי למה בדיוק ברחתי מפה ואז פקחתי את עיניי. והוא עמד שם כאילו לא עבר יום מאז שראיתיו בפעם האחרונה אצילי, יפה, מרשים ועם זאת קר ומרוחק כאילו הוא פסל יפיפה שישבר עם המגע הקל ביותר זה היה אבא שלי. הוא התקדם לעברי רציתי לרוץ רק רציתי לעוף משם, אבל נמאס לי אני לא בורחת יותר במיוחד לא מאבא שלי אך גם לא זזתי ממקומי. הוא התקרב אלי כל צעד שלו זה כמו מכה לזיכרון וללב שלי הדמעות חונקות את גרוני אך אני חזקה אני לא בוכה הבטחתי. הוא מתקרב אליי ואומר את שמי, רק לוחש אותה כאילו הרוח תשמע ותעוף כאילו אנחנו לבד ועולם לא קיים. וזהו זה הכל ברחתי משם כנראה אני כן יכולה לברוח. אני מודה, בסופו של דבר הייתי חייבת את רק אם לכמה שעות אבל הייתי חייבת לחזור לשם. אומרים שהלב נמצא איפה שהבית שברחתי השארתי אותו שם, רק חזרתי כדי לבדוק מה שלומו. לא ציפיתי לראות אותו שם, את אבא שלי, אבל שנינו יודעים איפה אני. אבא שלי אומר שמשפחה היא מעל הכל שאנחנו ביחד העולם לא יכול לעצור אותנו, כל אחד במשפחה שלי שבור ואבא מנסה לתקן את כולנו, הוא לא הצליח אך הוא עדיין מנסה. תמיד, לעולם ועד. לא ידעתי למה עשיתי את זה אבל אני מניחה שרק הייתי חייבת לחזור הביתה.