הארזים- סיפור על חומה

אמא נכנסה הביתה. "תפסיקי לבהות בטלוויזיה נויה!" צווחה ונכנסה אל המטבח. נהמתי וקמתי מהספה. במסדרון עמדה המראה הסדוקה שקיבלנו מסבתא לפני כמה שנים. היא אמנם הייתה מלוכלכת ומלאה אבק, אך עדיין יכולתי לזהות את הבבואה הרזה שנשקפה אלי. עיניים גדולות וכהות, שיער קרמי ארוך ואף קטן ועקום- מעולם לא הייתי יפה במיוחד, אך מי אני שאתלונן..
הנחתי את ידי על ידית הדלת. שיניתי את דעתי והסתובבתי בחזרה אל הספה. "אולי תצאי קצת עצלנית? כל היום עם השטויות שלך!" המשיכה אמא לצווח. משכתי בכתפי ויצאתי מהבית- ממילא לא היה לי אכפת.
התהלכתי ברחובות המטונפים, מודעת היטב לכך שאני הולכת ואובדת עם כל צעד, מתרחקת מהבית. הנחתי לעצמי להמשיך בלי חשבון, כי ממילא לבסוף אני אמצא את הדרך הביתה. ואם זה ייקח לי שבוע, אני בטוחה שלאמא לא יהיה אכפת..
מאז שאבא התגייס לחיל השומרים המשפחה התפרקה. לא נורא, לפחות הוא מאושר עם הפוליטיקה שלו.. שומר על החומה, שהמפלצות לא ייכנסו- הארזים. מסופר על הארזים שהם מפלצות בגוף אדם, נראים כמונו, אך מכושפים. יש להם קסם שחור מרושע שנותן להם יתרון ומביא לבני האדם מזל רע, זוועתי ממש. בעבר חיו שני המינים בערבוביה, ארזים לצד אנשים. הזמנים אז היו איומים- הארזים זכו במשרות, בכסף ובמזל, חלו פחות והרסו לאדם הפשוט את החיים- אך התקוממנו. לכדנו אותם מאחורי גדר, מפרידים אותם מאיתנו. אבא שלי הוא גיבור, והוא צריך להתמודד עם ארזים כל יום.
רחש נשמע מהסמטא. "מי שם?" קראתי בבהלה. "אוכל.." התחנן קול חלש. "אין לי אוכל. מי את?" שאלתי. מתוך הצללים יצאה דמות כפופה, שיערה השחום היה גזור קצר ועיניה נראו מלאות נחישות. היא הייתה רזה עד בהלה, אך גם יפה באורך יוצא דופן. "שלום. אני נויה. מי את?" התעקשתי. "אני.. אלונה." אמרה בחישוק שיניים. "יש.. יש לי אוכל בבית. אני אביא לך אם תספרי לי, מה קרה לך?" היא שקלה את ההצעה. "ההורים שלי מתים. הרגו אותם.. אני, באה לפה כל יום למצוא אוכל. לא מטפלים ביתומים מאיפה שאני." הוסיפה בשקט. "זה לא בסדר! אל תדאגי, אני תיכף חוזרת." הבטחתי ורצתי חזרה הביתה, מלווה במבטן החודר של זוג העיניים הכחולות, החלולות.
היא לעסה את הלחם בסיפוק. "אפשר לחשוב, מה מפלים אותך ככה. את רק בת אדם." נשכתי את שפתי. אלונה הינהנה בהסכמה. "תבואי מחר?" אחזה בידי כשבאתי ללכת. השתהיתי לרגע, מביטה בעיניים המתחננות, אם כי אמיצות. "אני מבטיחה." החלטתי.
באתי אליה למחרת, וביום שאחריו, וביום שאחריו. היא בתמורה עניינה אותי בסיפורי אהבה וגבורה מרתקים. חברות החלה נוצרת, תקופה קסומה השתלטה על שתינו, מרקדת על לשוני בכל פעם שאימי שאלה לאן אני יוצאת. יום אחד מסרתי לידיה של אלונה תפוח כששמתי לב לסימן משונה על פרק ידה. העולם הסתובב סביבי.
אלונה התבוננה בי בבלבול כשנפלתי על ברכי, מעסה את הרקות בעדינות. "מאיפה אמרת שאת, שוב?" דחקתי בה. "אני ממן מקום כזה שאת לא מכירה. אני לא אוהבת לדבר על זה." השיבה במהירות. "לא נכון." הישרתי אליה מבט.
"את ארזית!" קראתי בהאשמה. אלונה השתתקה והתקווצה. "ידעתי! איך יכולת? חשבתי שאנחנו חברות! את יודעת באיזה צרות את תסבכי אותי?" צעקתי ודחפתי אותה. "אנחנו באמת היינו חברות!" קראה בבהלה. "חשבתי ככה, אבל עכשיו אני מבינה. איך יכולת להשתלט לי על המוח? באיזה קסם שחור את משתמשת ואיך ברחת מעבר לגדר?" תיחקרתי אותה, מצמידה אותה אל האדמה. "אני אנושית! אני לא יודעת על מה את מדברת!" יבבה. סתרתי לה ואחזתי בידה. "קעקוע ארזי, לא? אל תשקרי לי! אבא סיפר לי על התעלולים של בני מינך!" בעטתי בה. "אני רק רוצה לאכול.. הם לא נותנים.." בכתה בחוסר אונים. "פטתי. מפלצת שכמוך! גלי את עורך האמיתי!" קראתי. "אני לא מכשפה.. אני ארזית אבל זה הכל! אני נשבעת!" קולה צבט בליבי. "כלבה!" סיננתי. "אני לא מאמינה שעזרתי לך!" נראה שהמילים פוגעות בה עד עמקי.. נשמתה?
"למה את לא מגנה על עצמך? שחררי את המפלצת שכולם מדברים עליה, אני רוצה לראות." נחרתי בבוז. "מה עשיתי לך? גנבתי ממך? הרגתי את הקרובים שלך? איזו סיבה יש לך לשנוא אותי מלבד היותי אני?" קראה בנחישות. שקלתי את דבריה והרפיתי את אחיזתי. "אנשייך הורגים, גונבים והורסים משפחות. את מצפה שאני אאמין לך כשתאמרי לי אחרת?" מילמלתי בספק. היא הביטה בי בתקווה. הסתתי את מבטי.
"אבא?" קראתי בעודי נכנסת הביתה. "אלוהים, כן ילדה? את לא רואה שאני נח?" נהם בגסות. "זה בנוגע לארזים, חשבתי שאיש לא יודע יותר ממך, ולכן אתה האדם להתייעץ איתו." החמאתי. אבי הזדקף. "בעבודה, האם אי פעם הארזים נראו לך.. אנושיים?" שאלתי, נזהרת בדברי. "נויה, הארזים הם מפלצות. הם גונבים נשמות אנושיות ומתיישבים בגופן. כולם נראים אנושיים, אך הם אינם כאלה." הנהנתי. "אבל אם נניח שאחד מהם יתגלה כאדם טוב.." אבי קם וסתר לי. "מה קרה לך ילדה? הם לא בני אדם. הם חולדות, כלבים, תולעים. אין להם אופי- כמו בול עץ חלול!" הרמתי אליו את מבטי, מביטה בו לראשונה באור שונה, מחמיא פחות. הוא שחק את שניו. "עוד משהו?" התרה. ניסיתי לשמור על הבעה שלווה, על אף הסערה בתוכי.
איך אוכל לאמר לו שהוא טועה? הוא ירביץ לי, אולי יהרוג אותי. עתה הבנתי שהשנאה כלפי הארזים אינה מוצדקת, מבוססת על כוח ושורשיה רקובים.אם אני אמות, מי יאכיל את אלונה מחר? מי ייתיצב מול הראשים? לא, אני לא אספר לו. "אתה צודק, אבא." נכנעתי. הוא הרפה מאחיזתו וצפה בי בורחת לחדרי.
למחרת אלונה לא הגיעה. חזרתי הביתה מאוכזבת והתישבתי עם הורי לארוחת הערב, שקועה במחשבות. "תפסתי היום אחת, נויה." סיפר בגאווה. העברתי אליו את מבטי. "איזו נבלה ניסתה לברוח, לשדוד את התושבים שליד הגדר." המשיך. פערתי את עיני. "מה עשית לה?" שאלתי בפחד. "יריתי לה בראש, מה?" נחר בחיוך. קמתי מהשולחן ורצתי אל הגבעה שלנו. הם לא טרחו לקבור אותה.