האנשים בחוץ
תמיד היו שני סוגים של אנשים- האנשים שחיים מחוץ לחומות הבטוחות, והאנשים שחיים בפנים. גם השנאה כלפי האנשים בחוץ היא תמידית- היא תמיד הייתה שם ותמיד תהיה. את זה לא ניתן לשנות.
בשיעור, בבית, בחוץ- בכול מקום, שמעתי את הדבר הקבוע- "אל תצאי החוצה. מסוכן בחוץ. את לא תוכלי לחזור." אבל תמיד רציתי לצאת, לראות מה יש שם, לגלות עולם חדש.
אני הייתי בין הטובים ביותר- משפחה נחמדה, ציונים מעולים, חברות וחברים בשפע. הייתי מקובלת, חכמה, ומה לא? לא היה חסר לי כלום. החיים שלי היו מושלמים.
אבל החיים בחוץ תמיד סיקרנו אותי. למה מזהירים אותנו לא לצאת? מה כבר יקרה לנו?
שמעתי על אנשים שיצאו. חלקם ניסו לחזור, אבל לא קיבלו אותם. והשאר לא רצו לחזור.
ביום ההולדת ה-16 שלי, הסקרנות גברה על הפחד. ארזתי כמה דברים בסיסים, דברים שאני לא אסתדר בלעדיהם, והלכתי לקראת השערים הגדולים. הרבה אנשים ליוו אותי- החברים שלי, המשפחה שלי. כולם ניסו לשכנע אותי לא לעזוב, אבל אני הייתי נחושה.
יצאתי.
החיים בחוץ לא היו פשוטים- בין אם זה הסביבה הלא מוכרת, ובין אם זה השנאה שקיבלתי. יום יום נשלחו אלי מכתבים מ"חבריי", ובהם הם כתבו שעדיף בלעדיי. ניסיתי לדבר עם ההורים שלי, אך הם התעלמו ממני.
ואז התחילו התהיות- הם זה היה שווה את זה? לא כדאי לי לחזור?
אבל ידעתי שאני לא יכולה לחזור.
והתחלתי לקבל את זה. אפילו ניסיתי לשנות את החיים בחוץ- הקמתי ארגון קטן ששהיה מגיע לערים אחרות שהסכימו לקבל אותנו, ודיברנו על הנושא הזה. באטיות אך בזהירות, המאמצים שלי השתלמו- יותר אנשים התחילו לקבל אותנו.
וזה מה שרציתי. כי גם לאנשים בחוץ מגיע חיים טובים.
גם לאנשים שיצאו מהארון מגיע חיים מאושרים.
תגובות (4)
אני חושבת שעדיף לומר 'מגיעים חיים מאושרים'(?)
עזבי גם זה נשמע מוזר.
ציפיתי למשהו אבל לא לאיך שקישרת את זה לקהילה הגאה. זה היה די מפתיע ולמען האמת די משכנע.
אני מסכימה עם הרעיון, יש לחברה שלנו באמת בעיה לקבל את השונה. אז זה טוב שיש קטעים כמו שלך שמדמים את זה בצורה מיוחדת ושונה אבל כזו שתתן לאנשים להבין יותר טוב.
סליחה שהביקורת די מסורבלתP:
אהבתי.
תודה רבה!!
וואו
מדהים !!!!